הוריות דף ב

מתני׳ הורו בית דין לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה, והלך היחיד ועשה שוגג על פיהם, בין שעשו ועשה עמהן, בין שעשו ועשה אחריהן,

בין שלא עשו ועשה – פטור, מפני שתלה בבית דין.

הורו בית דין, וידע אחד מהן שטעו, או תלמיד והוא ראוי להוראה, והלך ועשה על פיהן – בין שעשו ועשה עמהן, בין שעשו ועשה אחריהן,

בין שלא עשו ועשה – הרי זה חייב, מפני שלא תלה בבית דין. זה הכלל: התולה בעצמו חייב, והתולה בבית דין – פטור.

גמ׳ אמר שמואל: לעולם אין בית דין חייבין עד שיאמרו להם ״מותרין אתם״. רב דימי מנהרדעא אמר: עד שיאמרו להם ״מותרין אתם לעשות״. מאי טעמא?

לפי שלא נגמרה הוראה.

אמר אביי, אף אנן נמי תנינא: חזר לעירו שנה ולימד כדרך שלימד – פטור, הורה לעשות – חייב.

אמר רבי אבא, אף אנן נמי תנינא: הורו לה בית דין להנשא, והלכה וקלקלה – חייבת בקרבן, שלא התירו לה אלא להנשא.

אמר רבינא, אף אנן נמי תנינא: ״הורו בית דין לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה״, תו לא מידי.

איכא דאמרי, אמר שמואל: אין בית דין חייבין עד שיאמרו להם ״מותרים אתם לעשות״. רב דימי מנהרדעא אמר: אפילו ״מותרים אתם״ – נגמרה הוראה. אמר אביי,

והא לא תנן הכי: חזר לעירו, ושנה או לימד כדרך שלימד – פטור, הורה לעשות – חייב.

אמר רבי אבא, והא לא תנן הכי: הורו לה בית דין להנשא, והלכה וקלקלה – חייבת בקרבן, שלא התירו לה אלא להנשא.

אמר רבינא, והא לא תנן הכי: הורו בית דין לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה, תו לא מידי.

והלך היחיד ועשה שוגג על פיהם. וניתני: ״ועשה על פיהם״, ״שוגג״ למה לי? אמר רבא: ״שוגג״ – לאתויי הורו בית דין שחלב מותר, ונתחלף לו חלב בשומן,

ואכלו – פטור. ״על פיהם״ – על פיהם ממש,

ואיכא דאמרי, אמר רבא: ״שוגג״ – על פיהם הוא דפטור, אבל נתחלף לו חלב בשומן ואכלו – חייב.

מילתא דפשיטא ליה לרבא קמיבעיא ליה לרמי בר חמא, דבעי רמי בר חמא: הורו בית דין שחלב מותר, ונתחלף לו בשומן ואכלו, מהו?

אמר רבא, תא שמע: הלך יחיד ועשה שוגג על פיהם כו׳. שוגג על פיהם למה לי? לאו לאתויי הורו בית דין שחלב מותר,

ונתחלף לו חלב בשומן ואכלו – פטור. דלמא שוגג על פיהם הוא דפטור, אבל נתחלף לו חלב בשומן ואכלו – חייב.

איכא דאמרי, אמר רבא, תא שמע: הלך יחיד ועשה שוגג על פיהם. מאי לאו, שוגג על פיהם הוא דפטור,

אבל נתחלף לו חלב בשומן ואכלו – חייב. דלמא: או שוגג, או על פיהם.

בפלוגתא: הורו בית דין שחלב מותר, ונתחלף לו חלב בשומן ואכלו – רב אמר: פטור, ורבי יוחנן אמר: חייב. מיתיבי: ״מעם הארץ בעשתה״, פרט למשומד.

רבי שמעון בן יוסי אומר משום רבי שמעון: אינו צריך, הרי הוא אומר: ״אשר לא תעשינה בשגגה ואשם או הודע״ – השב מידיעתו, מביא קרבן על שגגתו.

לא שב מידיעתו – אינו מביא קרבן על שגגתו.

ואם איתא, הא לא שב מידיעתו הוא.

אמר רב פפא, קסבר רבי יוחנן: כיון דכי מתידע להו לבי דינא, הדרי בהו, והוא נמי הדר ביה – שב מידיעתו קרינן ביה, וחייב.

אמר רבא: מודה רב שאינו משלים לרוב צבור, מאי טעמא? אמר קרא: ״בשגגה״ – עד שיהו כולן בשגגה אחת.

בין שעשו ועשה עמהן כו׳. למה ליה למיתנא כל הני? בשלמא רישא – לא זו אף זו קתני. אלא סיפא דלחיובא, איפכא מיבעי ליה!

זו ואין צריך לומר זו קתני.

The Gemara answers: In the latter clause, the tanna teaches the mishna employing the style: This, and it is unnecessary to say that, i.e., the cases are arranged with each case more obvious than the one that preceded it.

וידע אחד מהן שטעו או תלמיד וראוי להוראה. תרתי למה לי? אמר רבא: איצטריך, סלקא דעתך אמינא הני מילי גמיר וסביר, אבל גמיר ולא סביר – לא.

§ The mishna teaches: And one of the judges knew that they erred, or if he was a student and he is qualified to issue halakhic rulings. The Gemara asks: Why do I need two cases? As a student qualified to issue halakhic rulings is the equivalent of one of the judges, why did the tanna mention both? Rava said: It was necessary to state both, as it may enter your mind to say that this statement that he is liable applies specifically to one who is learned and analytical, but that one who is learned but not analytical, no, he should not be liable to bring an offering. Therefore, the tanna cites both the case of a judge and the case of a student qualified to issue halakhic rulings, to teach that even one who is learned but not analytical is liable in this case.

אמר ליה אביי: להוראה גמיר וסביר משמע! אמר ליה, אנא הכי קאמינא: אי מההיא – הוה אמינא הני מילי גמיר וסביר, אבל גמיר ולא סביר – לא,

Abaye challenged this and said to Rava that the term: A student qualified to issue halakhic rulings, indicates that he is both learned and analytical. Rava said to Abaye: This is what I am saying: If the tanna had taught the halakha from that first halakha with regard to one of the judges, I would say that this statement applies only to one who is both learned and analytical, but if he was learned and not analytical, no, he would not be liable. Therefore, the tanna taught the additional case of a student qualified to issue halakhic rulings, and from the extraneous case in the mishna one can infer that the halakha applies even to one who is learned but not analytical or one who is analytical but not yet learned. Since he associates his action with himself, he is liable.

תנא ראוי להוראה, ממשנה יתירה: אפילו גמיר ולא סביר, סביר ולא גמיר.

ראוי להוראה וכו׳. כגון מאן? אמר רבא: כגון שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא. אמר ליה אביי: כי האי גוונא מזיד הוא!

§ The mishna teaches: Qualified to issue halakhic rulings. The Gemara asks: Like whom? Who is an example of one qualified to issue halakhic rulings? Rava said: It is one like Shimon ben Azzai or Shimon ben Zoma, who, although they were among the most outstanding Torah scholars of their generation, were not ordained. Abaye said to Rava: In a case like this, he is an intentional sinner, as a scholar of that caliber would certainly not err. If he ruled that a prohibited action is permitted, it is assumed that he acted with intent, and he is exempt from bringing an offering.

ולטעמיך, הא דתניא: ״בעשתה אחת״, יחיד העושה מפי עצמו – חייב, בהוראת בית דין – פטור. כיצד? הורו בית דין שחלב מותר, ונודע לאחד מהן שטעו,

Rava said to Abaye: But according to your reasoning, that which is taught in a baraita that cites the verse: “In performing one” (Leviticus 4:27), from which it is derived that an individual who performs a transgression on his own is liable, while one who performs a transgression based on the ruling of the court is exempt; how so? When does this apply? If the court ruled that forbidden fat is permitted, and it became known to one of the judges that they erred, or if he was a student who was sitting before them and he is qualified to issue halakhic rulings, e.g., Shimon ben Azzai, might one have thought that he would be exempt? To counter this, the verse states: “In performing one,” from which it is derived that an individual who performs a transgression on his own is liable, while one who performs a transgression on the basis of the ruling of the court is exempt.

או תלמיד יושב לפניהן וראוי להוראה כגון שמעון בן עזאי, יכול יהא פטור? תלמוד לומר: ״בעשתה אחת״, יחיד העושה על פי עצמו – חייב,

בהוראת בית דין – פטור!

אלא היכי משכחת לה? כגון דידע דאסור, וקא טעי במצוה לשמוע דברי חכמים. לדידי נמי, דטעו במצוה לשמוע דברי חכמים.

Rava continues: Rather, the baraita is difficult; how can you find these circumstances where a judge or a prominent Torah scholar would be considered an unwitting sinner? The Gemara answers: It is in a case where the judge or the scholar knew that the action with regard to which the court issued a ruling that it is permitted is in fact prohibited, but he erred with regard to the mitzva of heeding the statements of the Sages. He believed that there is a mitzva to heed the directives of the Sages even when he is certain that they are mistaken. If so, according to my understanding too, the reference is to one like Shimon ben Azzai or Shimon ben Zoma; it is also a case where they erred with regard to the mitzva of heeding the statements of the Sages. Due to that error, they are liable to bring an offering.

זה הכלל התולה בעצמו – חייב. לאיתויי מאי? לאיתויי מבעט בהוראה.

§ The mishna teaches: This is the principle: One who associates his action with himself is liable. The Gemara asks: What case that was not already mentioned in the mishna does this principle serve to include? The Gemara answers: It serves to include one who disdains halakhic rulings in general, treating them with contempt and relying only on his own understanding.

תולה בבית דין – לאיתויי הורו בית דין וידעו שטעו וחזרו בהן. הא בהדיא קתני לה! תני והדר מפרש.

The mishna teaches the second part of that principle: And one who associates his action with the ruling of the court is exempt. The Gemara explains: This principle serves to include an additional case that was not yet mentioned in the mishna, namely, where the court issued a ruling and the judges discovered that they erred and reversed their decision. If one was unaware that the court reversed their decision, and acted based on their initial ruling, he is deemed one who associates his action with the ruling of the court and is exempt. The Gemara challenges: The tanna teaches this halakha explicitly in the next mishna (3b), and consequently there is no need for an allusion in this mishna. The Gemara explains: The tanna teaches it ambiguously, and then teaches it explicitly.

אמר רב יהודה אמר שמואל: זו דברי רבי יהודה, אבל חכמים אומרים: יחיד שעשה בהוראת בית דין – חייב. מאי רבי יהודה? דתניא:

§ Rav Yehuda says that Shmuel says: This halakha in the mishna, which states that an individual who performs a transgression on the basis of a ruling issued by the court is exempt from liability to bring an offering, is the statement of Rabbi Yehuda. But the Rabbis say: An individual who performs a transgression on the basis of the ruling of the court is liable. The Gemara asks: What is the opinion of Rabbi Yehuda to which Shmuel refers? It is as it is taught in a baraita: The verse states: “And if one soul from among the common people shall sin unwittingly in performing one of the mitzvot of the Lord” (Leviticus 4:27). These are three exclusionary terms: “One,” “unwittingly,” and “in performing,” and one of these exclusions serves to teach that one who performs a transgression on his own is liable, while one who performs a transgression on the basis of the ruling of the court is exempt.

״אם נפש אחת תחטא בשגגה בעשתה״ – הרי אלו שלשה מעוטין: העושה מפי עצמו – חייב, בהוראת בית דין – פטור.

מאי רבנן? דתניא, עדיין אני אומר: מיעוט קהל שחטאו – חייבין, שאין בית דין מביאין על ידיהן פר. רוב קהל שחטאו – יהו פטורין,

The Gemara asks: What is the opinion of the Rabbis? It is as it is taught in a baraita: Still I say: Each member of a minority of the congregation that sinned based on the ruling of a court is liable to bring an offering for his unwitting transgression, as the court does not bring a bull for an unwitting communal sin on the basis of the minority’s transgression. One might have thought that each member of a majority of the congregation that sinned based on the ruling of a court would be exempt from liability to bring an offering for his unwitting transgression, as the court brings a bull for an unwitting communal sin on the basis of the majority’s transgression. To counter this, the verse states with regard to a sin-offering brought for an unwitting transgression: “From among the common people,” from which it is derived that even members of the majority of the congregation, and even members of the entire congregation, are not exempt because of the ruling of the court.

שהרי בית דין מביאין על ידיהם פר. תלמוד לומר: ״מעם הארץ״ – אפילו רובה, ואפילו כולה.

במאי? אילימא בשגגת מעשה [בית דין שלא בהוראה], בית דין מאי עבידתייהו? שלא בהוראת בית דין, בית דין מי מייתו שלא בהוראה? אלא בהוראה.

The Gemara asks: In what circumstances did the majority of the congregation sin? If we say that the reference is to a transgression with unwitting performance of an action unrelated to a ruling of the court, why does the tanna say: As the court brings a bull for an unwitting communal sin on the basis of the majority’s transgression? Given that this is a case where a court did not issue a ruling, what action did the court perform? Since it was not on the basis of the ruling of the court, does the court bring a bull for an unwitting communal sin that was performed not on the basis of its ruling? Rather, the reference in the baraita must be to a case where the majority of the congregation performed a transgression on the basis of the ruling of the court. If so, the question arises: But when it is written with regard to a sin-offering brought for an unwitting transgression: “From among the common people,” it is with regard to a transgression with unwitting performance of an action that it is written.

והא כי כתיב ״מעם הארץ״ – בשגגת מעשה הוא דכתיב!

אלא לאו הכי קאמר: מיעוט קהל שחטאו בשגגת מעשה חייבין, שאין בית דין מביאין על ידיהן פר בהוראה. הא הן חייבין.

Rather, is it not that this is what the tanna is saying: The baraita is incomplete and must be taught in this manner: Each member of a minority of the congregation that sinned with unwitting performance of an action is liable to bring an offering for his unwitting transgression, as the court does not bring a bull for an unwitting communal sin on the basis of the minority’s transgression in a case where the court issued an erroneous ruling. But a minority of the congregation that sinned unwittingly on the basis of the ruling of the court is also liable.

יכול רוב צבור שעשו בשגגת מעשה יהו פטורין, שהרי בית דין מביאין עליהם פר [בהוראה]? תלמוד לומר: ״מעם הארץ״, אפילו רובו.

The baraita continues: One might have thought that a majority of the congregation that sinned with unwitting performance of an action would be exempt, as the court brings a bull for an unwitting communal sin on the basis of the majority’s transgression in a case where the court issued an erroneous ruling. Therefore, the verse states: “From among the common people,” from which it is derived that even members of the majority of the congregation are liable. If the unwitting transgression was performed not on the basis of the ruling of the court, there is no difference between a minority and a majority of the people. This is proof that according to the Rabbis both an individual and a minority of the congregation who performed a transgression on the basis of the ruling of the court are liable.

אמר רב פפא: ממאי? דלמא לא הן ולא בית דין!

Rav Pappa said: From where do you draw this conclusion? Perhaps in the case where a minority of the congregation performs a transgression on the basis of the ruling of the court, neither do those individuals bring an offering, because they associated their action with the court, nor does the court bring an offering, because it was only a minority of the congregation that performed a transgression on the basis of the ruling of the court.

אי הכי, מאי איריא דקמהדר על רובא לחיובא? לאו מכלל דמיעוט בהוראה קיימא ליה דמיחייבו בהוראה?! ונהדר ברישא על מיעוטא דמיחייב בשגגת מעשה,

The Gemara rejects this: If so, why does the tanna specifically seek a source with regard to the majority for liability? Why did the tanna seek to introduce the halakha that even if a majority of the congregation sinned they would be liable to bring an offering? Can one not, by inference, conclude with regard to a minority that acts on the basis of the ruling of the court, that he holds that they are liable even though they acted on the basis of the ruling of the court? According to Rav Pappa’s opinion, let the tanna first seek to cite proof about a minority that each of its members is liable to bring a sin-offering for unwitting performance of an action, and ultimately seek to cite proof about a majority to establish liability for each of its members to bring a sin-offering for unwitting performance of an action, as it has not yet been established with regard to a minority that each of its members is liable to bring a sin-offering for unwitting performance of an action.

ולבסוף ניהדר על רובא לחיובא בשגגת מעשה!

אלא לאו מדלא מהדר על מיעוט דמיחייבין בשגגת מעשה, ובסוף מהדר על רובא לחיובא בשגגת מעשה. שמע מינה: מיעוט בהוראה חייבין – הן כשבה ושעירה,

Rather, can one not make an inference from the fact that the tanna did not first seek to cite proof about a minority that each of its members is liable to bring a sin-offering for unwitting performance of an action and then seek to cite proof about a majority to establish liability for each of its members to bring a sin-offering for unwitting performance of an action? Accordingly, one can conclude from it that it was clear to the tanna that in a case of a minority that acts on the basis of the ruling of the court, each member of the minority is liable to bring a female lamb or a female goat as a sin-offering, and for unwitting performance of an action not on the basis of the ruling of the court, each member of the minority is similarly liable.

ושלא בהוראה – בשגגת מעשה חייבין.

מכדי תרוייהו סתמי תנן, ממאי דקמייתא רבי יהודה ובתרייתא רבנן? אימא איפכא! מאן שמעת ליה דדריש מיעוטי כי האי גוונא? רבי יהודה היא, דתניא, רבי יהודה אומר:

The Gemara asks: Now, we learned both of the baraitot unattributed. From where may it be ascertained that the tanna of the first baraita is Rabbi Yehuda and the tanna of the latter baraita is the Rabbis? Say the opposite. The Gemara answers: Whom did you hear that interprets exclusionary terms in this way? It is Rabbi Yehuda, as it is taught in a baraita that Rabbi Yehuda says: