יומא דף פז

בצבו נפשיה לקטלא נפיק, וצבו ביתיה לית הוא עביד, וריקן לביתיה אזיל, ולואי שתהא ביאה כיציאה. וכי הוי חזי אמבוהא אבתריה, אמר:

״אם יעלה לשמים שיאו וראשו לעב יגיע. כגללו לנצח יאבד רואיו יאמרו איו״. רב זוטרא, כי הוו מכתפי ליה בשבתא דריגלא, הוה אמר:

״כי לא לעולם חסן ואם נזר לדור ודור״.

״שאת פני רשע לא טוב״ — לא טוב להם לרשעים שנושאין להם פנים בעולם הזה. לא טוב לו לאחאב שנשאו לו פנים בעולם הזה, שנאמר:

״יען כי נכנע (אחאב מלפני) לא אביא הרעה בימיו״.

״להטות צדיק במשפט״ — טוב להם לצדיקים שאין נושאין להם פנים בעולם הזה. טוב לו למשה שלא נשאו לו פנים בעולם הזה, שנאמר: ״יען לא האמנתם בי להקדישני״,

הא אילו האמנתם בי — עדיין לא הגיע זמנם ליפטר מן העולם.

אשריהם לצדיקים, לא דיין שהן זוכין, אלא שמזכין לבניהם ולבני בניהם עד סוף כל הדורות. שכמה בנים היו לו לאהרן שראויין לישרף כנדב ואביהוא, שנאמר: ״הנותרים״,

אלא שעמד להם זכות אביהם.

אוי להם לרשעים, לא דיין שמחייבין עצמן, אלא שמחייבין לבניהם ולבני בניהם עד סוף כל הדורות. הרבה בנים היו לו לכנען שראויין ליסמך כטבי עבדו של רבן גמליאל,

אלא שחובת אביהם גרמה להן.

כל המזכה את הרבים — אין חטא בא על ידו, וכל המחטיא את הרבים — כמעט אין מספיקין בידו לעשות תשובה. כל המזכה את הרבים — אין חטא

בא על ידו, מאי טעמא? כדי שלא יהא הוא בגיהנם ותלמידיו בגן עדן, שנאמר: ״כי לא תעזוב נפשי לשאול לא תתן חסידך לראות שחת״.

וכל המחטיא את הרבים — אין מספיקין בידו לעשות תשובה, שלא יהא הוא בגן עדן ותלמידיו בגיהנם, שנאמר: ״אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס אל יתמכו בו״.

האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב. למה לי למימר ״אחטא ואשוב, אחטא ואשוב״ תרי זימני? כדרב הונא אמר רב. דאמר רב הונא אמר רב:

כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה — הותרה לו. הותרה לו סלקא דעתך?! אלא: נעשית לו כהיתר.

אחטא ויום הכפורים מכפר — אין יום הכפורים מכפר. לימא מתניתין דלא כרבי. דתניא, רבי אומר: על כל עבירות שבתורה, בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה

— יום הכפורים מכפר! אפילו תימא רבי, אגב שאני.

עבירות שבין אדם למקום וכו׳. רמי ליה רב יוסף בר חבו לרבי אבהו: עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר? והא כתיב:

״אם יחטא איש לאיש ופללו אלהים״! מאן אלהים — דיינא.

אי הכי, אימא סיפא: ״ואם לה׳ יחטא איש מי יתפלל לו״! הכי קאמר: ״אם יחטא איש לאיש ופללו אלהים״ — ימחול לו.

״ואם לה׳ יחטא איש מי יתפלל בעדו״ — תשובה ומעשים טובים.

אמר רבי יצחק: כל המקניט את חבירו, אפילו בדברים — צריך לפייסו, שנאמר: ״בני אם ערבת לרעך תקעת לזר כפיך נוקשת באמרי פיך עשה זאת אפוא בני

והנצל כי באת בכף רעך לך התרפס ורהב רעיך״. אם ממון יש בידך — התר לו פסת יד, ואם לאו — הרבה עליו ריעים.

(ואמר) רב חסדא: וצריך לפייסו בשלש שורות של שלשה בני אדם, שנאמר: ״ישור על אנשים ויאמר חטאתי וישר העויתי ולא שוה לי״.

(ואמר) רבי יוסי בר חנינא: כל המבקש מטו מחבירו, אל יבקש ממנו יותר משלש פעמים, שנאמר: ״אנא שא נא ועתה שא נא״.

ואם מת — מביא עשרה בני אדם ומעמידן על קברו, ואומר: חטאתי לה׳ אלהי ישראל ולפלוני שחבלתי בו.

רבי ירמיה הוה ליה מילתא לרבי אבא בהדיה, אזל איתיב אדשא דרבי אבא בהדי דשדיא אמתיה מיא, מטא זרזיפי דמיא ארישא. אמר: עשאוני כאשפה. קרא אנפשיה:

״מאשפות ירים אביון״. שמע רבי אבא ונפיק לאפיה, אמר ליה: השתא צריכנא למיפק אדעתך, דכתיב: ״לך התרפס ורהב רעיך״.

רבי זירא כי הוה ליה מילתא בהדי איניש, הוה חליף ותני לקמיה וממצי ליה, כי היכי דניתי וניפוק ליה מדעתיה.

רב הוה ליה מילתא בהדי ההוא טבחא, לא אתא לקמיה. במעלי יומא דכפורי אמר איהו: איזיל אנא לפיוסי ליה. פגע ביה רב הונא, אמר ליה:

להיכא קא אזיל מר, אמר ליה: לפיוסי לפלניא. אמר: אזיל אבא למיקטל נפשא. אזל וקם עילויה. הוה יתיב וקא פלי רישא,

דלי עיניה וחזייה, אמר ליה: אבא את? זיל, לית לי מילתא בהדך. בהדי דקא פלי רישא, אישתמיט גרמא ומחייה בקועיה וקטליה.

רב הוה פסיק סידרא קמיה דרבי. עייל

אתא רבי חייא — הדר לרישא. עייל בר קפרא — הדר לרישא. אתא רבי שמעון ברבי — הדר לרישא. אתא רבי חנינא (בר) חמא, אמר:

Rabbi Ḥiyya, Rav’s uncle and teacher, came in, whereupon Rav returned to the beginning of the portion and began to read it again. Afterward, bar Kappara came in, and Rav returned to the beginning of the portion out of respect for bar Kappara. Then Rabbi Shimon, son of Rabbi Yehuda HaNasi, came in, and he returned again to the beginning of the portion. Then, Rabbi Ḥanina bar Ḥama came in, and Rav said to himself: Shall I go back and read so many times? He did not return but continued from where he was. Rabbi Ḥanina was offended because Rav showed that he was less important than the others. Rav went before Rabbi Ḥanina on Yom Kippur eve every year for thirteen years to appease him, but he would not be appeased.

כולי האי נהדר וניזיל? לא הדר. איקפיד רבי חנינא, אזל רב לגביה תליסר מעלי יומי דכפורי ולא איפייס.

והיכי עביד הכי? והאמר רבי יוסי בר חנינא: כל המבקש מטו מחבירו אל יבקש ממנו יותר משלש פעמים! רב שאני. ורבי חנינא, היכי עביד הכי? והאמר רבא:

The Gemara asks: How could Rav act this way? Didn’t Rabbi Yosei bar Ḥanina say: Anyone who requests forgiveness from another should not ask more than three times? The Gemara answers: Rav is different, since he was very pious and forced himself to act beyond the letter of the law. The Gemara asks: And how could Rabbi Ḥanina act this way and refuse to forgive Rav, though he asked many times? Didn’t Rava say: With regard to anyone who suppresses his honor and forgives someone for hurting him, God pardons all his sins?

כל המעביר על מדותיו — מעבירין לו על כל פשעיו!

אלא: רבי חנינא חלמא חזי ליה לרב דזקפוהו בדיקלא, וגמירי דכל דזקפוהו בדיקלא — רישא הוי. אמר: שמע מינה בעי למעבד רשותא ולא איפייס,

The Gemara explains: Rather, this is what happened: Rabbi Ḥanina saw in a dream that Rav was being hung on a palm tree, and he learned as a tradition that anyone about whom there is a dream in which he was being hung on a palm tree will become the head of a yeshiva. He said: Learn from this that providence has decreed that he must eventually become the head of the yeshiva. Therefore, I will not be appeased, so that he will have to go and study Torah in Babylonia. He was conscious of the principle that one kingdom cannot overlap with another, and he knew that once Rav was appointed leader, he, Rabbi Ḥanina, would have to abdicate his own position or die. Therefore, he delayed being appeased, so that Rav would go to Babylonia and be appointed there as head of the yeshiva. In this way, the dream would be fulfilled, as Rav would indeed be appointed as head of a yeshiva, but since he would be in Babylonia, Rabbi Ḥanina would not lose his own position.

כי היכי דליזיל ולגמר אורייתא בבבל.

תנו רבנן: מצות וידוי ערב יום הכפורים עם חשכה. אבל אמרו חכמים: יתודה קודם שיאכל וישתה, שמא תטרף דעתו בסעודה. ואף על פי שהתודה קודם שאכל ושתה

§ The Sages taught: The main mitzva of confession is on Yom Kippur eve when darkness falls. But the Sages said: One should also confess on Yom Kippur eve before he eats and drinks at his last meal before the fast lest he become confused at the meal, due to the abundance of food and drink, and be unable to confess afterward. And although one confessed before he ate and drank, he confesses again after he eats and drinks, as perhaps he committed some sin during the meal itself. And although one confessed during the evening prayer on the night of Yom Kippur, he should confess again during the morning prayer. Likewise, although one confessed during the morning prayer, he should still confess during the additional prayer. Similarly, although one confessed during the additional prayer, he should also confess during the afternoon prayer; and although one confessed during the afternoon prayer, he should confess again during the closing prayer [ne’ila].

— מתודה לאחר שיאכל וישתה, שמא אירע דבר קלקלה בסעודה. ואף על פי שהתודה ערבית — יתודה שחרית. שחרית — יתודה במוסף, במוסף — יתודה במנחה,

במנחה — יתודה בנעילה.

והיכן אומרו? יחיד אחר תפלתו, ושליח צבור אומרו באמצע. מאי אמר? אמר רב: ״אתה יודע רזי עולם״. ושמואל אמר: ״ממעמקי הלב״. ולוי אמר: ״ובתורתך כתוב לאמר״.

And where in the Yom Kippur prayers does one say the confession? An individual says it after his Amida prayer, and the prayer leader says it in the middle of the Amida prayer. The Gemara asks: What does one say; what is the liturgy of the confession? Rav said: One says the prayer that begins: You know the mysteries of the universe, in accordance with the standard liturgy. And Shmuel said that the prayer begins with: From the depths of the heart. And Levi said that it begins: And in your Torah it is written, saying, and one then recites the forgiveness achieved by Yom Kippur as stated in the Torah. Rabbi Yoḥanan said that it begins: Master of the Universe.

רבי יוחנן אמר: ״רבון העולמים״.

רבי יהודה אמר: ״כי עונותינו רבו מלמנות וחטאתינו עצמו מספר״. רב המנונא אמר: ״אלהי, עד שלא נוצרתי איני כדאי. עכשיו שנוצרתי, כאילו לא נוצרתי. עפר אני בחיי,

Rabbi Yehuda said that one says: For our iniquities are too many to count and our sins are too great to number. Rav Hamnuna said: This is the liturgy of the confession: My God, before I was formed I was unworthy. Now that I have been formed, it is as if I had not been formed. I am dust while alive, how much more so when I am dead. See, I am before You like a vessel filled with shame and disgrace. May it be Your will that I may sin no more, and as for the sins I have committed before You, erase them in Your compassion, but not by suffering. The Gemara comments: This is the confession that Rava used all year long; and it was the confession that Rav Hamnuna Zuta used on Yom Kippur.

קל וחומר במיתתי. הרי אני לפניך ככלי מלא בושה וכלימה. יהי רצון מלפניך שלא אחטא, ומה שחטאתי — מרוק ברחמיך, אבל לא על ידי יסורין״.

והיינו וידויא דרבא כולה שתא, ודרב המנונא זוטא ביומא דכפורי.

אמר מר זוטרא: לא אמרן, אלא דלא אמר: ״אבל אנחנו חטאנו״, אבל אמר: ״אבל אנחנו חטאנו״ — תו לא צריך. דאמר בר המדודי:

Mar Zutra said: We said only that one must follow all these versions when he did not say the words: But we have sinned. However, if he said the words: But we have sinned, he need not say anything further because that is the essential part of the confession. As bar Hamdudei said: I was standing before Shmuel and he was sitting; and when the prayer leader reached the words: But we have sinned, Shmuel stood. Bar Hamdudei said: Learn from here that this is the main part of the confession, and Shmuel stood up to emphasize the significance of these words.

הוה קאימנא קמיה דשמואל, והוה יתיב, וכי מטא שליחא דצבורא ואמר: ״אבל אנחנו חטאנו״, קם מיקם, אמר: שמע מינה עיקר וידוי האי הוא.

תנן התם: בשלשה פרקים בשנה כהנים נושאין את כפיהן ארבעה פעמים ביום: בשחרית, במוסף, במנחה, ובנעילת שערים. ואלו הן שלשה פרקים: בתעניות, ובמעמדות, וביום הכפורים.

§ We learned in a mishna there, in tractate Ta’anit: At three times in the year, priests raise their hands to recite the priestly benediction four times in a single day: In the morning prayer, in the additional prayer, in the afternoon prayer, and at the closing [ne’ila] of the gates. And these are the three times in the year: During communal fasts for lack of rain, on which the ne’ila prayer is recited; and during non-priestly watches [ma’amadot], when the Israelite members of the guard parallel to the priestly watch come and read the account of Creation (see Ta’anit 26a); and on Yom Kippur.

מאי נעילת שערים? רב אמר: צלותא יתירתא. ושמואל אמר: ״מה אנו מה חיינו״. מיתיבי: אור יום הכפורים מתפלל שבע ומתודה, בשחרית מתפלל שבע ומתודה, במוסף מתפלל שבע ומתודה,

The Gemara asks: What is the closing of the gates, i.e., the ne’ila prayer? Rav said: It is an added prayer of Amida. And Shmuel said: It is not a full prayer but only a confession that begins with the words: What are we, what are our lives? The Gemara raises an objection to this from a baraita, as it was taught: On the night of Yom Kippur, one prays seven blessings in the Amida prayer and confesses; during the morning prayer, one prays seven blessings and confesses; during the additional prayer, one prays seven blessings and confesses; during the afternoon prayer, one prays seven blessings and confesses; and during the ne’ila prayer, one prays seven blessings and confesses. This concurs with Rav’s opinion that ne’ila is an added prayer.

במנחה מתפלל שבע ומתודה, בנעילה מתפלל שבע ומתודה!

תנאי היא, דתניא: יום הכפורים עם חשיכה מתפלל שבע ומתודה, וחותם בוידוי — דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: מתפלל שבע, ואם רצה לחתום בוידוי — חותם.

This is a dispute between tanna’im They all agree that ne’ila is an added prayer but disagree about the obligation to confess at the ne’ila prayer, as it was taught in a baraita: At the end of Yom Kippur, as darkness falls, one prays seven blessings of the Amida and confesses and ends with the confession; this is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: He prays seven blessings of the Amida, and if he wishes to end his prayer with a confession, he ends it in this way. The Gemara says: If so, this is a refutation of the opinion of Shmuel, since all agree that ne’ila is a complete prayer. The Gemara concludes: Indeed, it is a conclusive refutation.

תיובתא דשמואל תיובתא.

עולא בר רב נחית קמיה דרבא. פתח ב״אתה בחרתנו״ וסיים ב״מה אנו מה חיינו״, ושבחיה. רב הונא בריה דרב נתן אמר: ויחיד אומרה אחר תפלתו.

The Gemara relates: Ulla bar Rav went down to lead the ne’ila prayer before Rava, who was in the synagogue. He opened the prayer with: You have chosen us, and he concluded with: What are we, what are our lives? And Rava praised him. Rav Huna, son of Rav Natan, said: And an individual says it after his Amida prayer. The individual says the confession after his Amida prayer, not within the Amida prayer as the prayer leader does.

אמר רב: תפלת נעילה פוטרת את של ערבית. רב לטעמיה, דאמר: צלותא יתירה היא, וכיון דצלי ליה — תו לא צריך.

Rav said: The ne’ila prayer exempts one from the evening prayer. Since one recited an added prayer after the afternoon prayer, when darkness fell, it serves as the evening prayer. The Gemara comments that Rav conforms to his line of reasoning above, as he said: It is an added prayer, and since he has prayed it he needs no further prayer in the evening.

ומי אמר רב הכי? והאמר רב: הלכה כדברי האומר תפלת ערבית רשות! לדברי האומר חובה קאמר.

The Gemara is surprised at this: And did Rav actually say this? Didn’t Rav say: The halakha is in accordance with the statement of the one who says that the evening prayer is optional? If it is optional, why would Rav use the term exempt? One is exempt even if he does not pray the closing prayer. The Gemara answers: He said this in accordance with the statement of the one who says that the evening prayer is mandatory. Even according to the opinion that maintains that the evening prayer is mandatory, if one recites ne’ila, he has fulfilled his obligation to recite the evening prayer.

מיתיבי: אור יום הכפורים מתפלל שבע ומתודה, שחרית שבע ומתודה, מוסף שבע ומתודה, בנעילה מתפלל שבע ומתודה, ערבית מתפלל שבע מעין שמונה עשרה.

The Gemara raises an objection from that which we learned in a baraita: During the evening after Yom Kippur, one prays seven blessings in the Amida and confesses; during the morning prayer, one prays seven blessings in the Amida and confesses; during the additional prayer, one prays seven blessings in the Amida and confesses; during ne’ila one prays seven blessings in the Amida and confesses; and during the evening prayer, one prays seven blessings in an abridged version of the eighteen blessings of the weekday Amida prayer. One recites the first three blessings, the final three, and a middle blessing that includes an abbreviated form of the other weekday blessings. Rabbi Ḥanina ben Gamliel says in the name of his ancestors: One prays the full eighteen blessings of the weekday Amida prayer as usual,

רבי חנינא בן גמליאל משום אבותיו: מתפלל שמונה עשרה שלימות,