סנהדרין דף קיב

קשיא.

איבעיא להו: הודחו מאליהן, מהו? ״וידיחו״ אמר רחמנא, ולא שהודחו מאליהן? או דילמא, אפילו הודחו מאליהן?

תא שמע: הדיחוה נשים וקטנים, אמאי? ליהוי כהודחו מאליהן! הנך בתר נפשייהו גרידי, הני בתר נשים וקטנים גרידי.

עד שיודח רובה. היכי עבדינן? אמר רב יהודה: דנין וחובשין, דנין וחובשין. אמר ליה עולא:

נמצא אתה מענה את דינן של אלו! אלא, אמר עולא: דנין וסוקלין, דנין וסוקלין.

איתמר, רבי יוחנן אמר: דנין וסוקלין, דנין וסוקלין, וריש לקיש אמר: מרבין להן בתי דינין.

איני? והאמר רבי חמא בר יוסי אמר רבי אושעיא: ״והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא״ – איש ואשה אתה מוציא לשעריך,

ואי אתה מוציא כל העיר כולה לשעריך! אלא, מרבין להן בתי דינין ומעיינין בדיניהן, ומסקינן להו לבית דין הגדול, וגמרי להו לדינייהו, וקטלי להו.

״הכה תכה את ישבי העיר וכו׳״. תנו רבנן: החמרת והגמלת העוברת ממקום למקום, לנו בתוכה והודחו עמה – אם נשתהו שם שלשים יום,

הן בסייף וממונן אבד. פחות מיכן, הן בסקילה וממונן פלט.

ורמינהי: כמה יהיה בעיר ויהיה כאנשי העיר? שנים עשר חדש! אמר רבא: לא קשיא, הא למיהוי מבני מתא, הא למיהוי מיתבי מתא.

והתניא: המודר הנאה מבני העיר, אם יש אדם שנשתהא שם שנים עשר חדש – אסור ליהנות ממנו, פחות מיכן – מותר ליהנות ממנו. ביושבי העיר,

אם נשתהא שלשים יום – אסור ליהנות ממנו, פחות מיכן – מותר ליהנות ממנו.

״החרם אתה ואת כל אשר בה״ כו׳. תנו רבנן: ״החרם אותה ואת כל אשר בה״ – פרט לנכסי צדיקים שבחוצה לה.

״ואת כל אשר בה״ – לרבות נכסי צדיקים שבתוכה. ״שללה״ – ולא שלל שמים. ״ואת כל שללה״ – לרבות נכסי רשעים שחוצה לה.

אמר רבי שמעון: מפני מה אמרה תורה נכסי צדיקים שבתוכה יאבדו? מי גרם להם שידורו בתוכה? ממונם. לפיכך ממונם אבד. אמר מר:

״ואת כל שללה תקבץ״ – לרבות נכסי רשעים שבחוצה לה. אמר רב חסדא: ובנקבצים לתוכה.

אמר רב חסדא: פקדונות של אנשי עיר הנדחת מותרין. היכי דמי? אי לימא דעיר אחרת ואיתנהו בגוה – פשיטא דמותרין, לאו שללה הוא! ואלא דידהו ואיתנהו בעיר אחרת.

אי דנקבצין לתוכה – אמאי מותרין? ואי אין נקבצין לתוכה – הא אמרה חדא זימנא!

לא, לעולם דעיר אחרת דמפקדי בתוכה. והכא במאי עסקינן? כגון דקביל עליה אחריות. מהו דתימא: כיון דקביל עליה אחריות, כדידיה דמי? קא משמע לן.

אמר רב חסדא: בהמה חציה של עיר הנדחת וחציה של עיר אחרת – אסורה. עיסה חציה של עיר הנדחת וחציה של עיר אחרת – מותרת. מאי טעמא?

בהמה כמאן דלא פליגא דמיא, עיסה כמאן דפליגא דמיא.

בעי רב חסדא: בהמת עיר הנדחת מהו דתיתהני בה שחיטה לטהרה מידי נבילה? לפי חרב אמר רחמנא, לא שנא שחטה משחט, לא שנא קטלה מקטל. או דלמא,

כיון דשחטה מהניא לה שחיטה? מאי? תיקו.

בעי רב יוסף: שער נשים צדקניות מהו? אמר רבא: הא דרשעיות אסור? ״תקבץ ושרפת״ כתיב. מי שאינו מחוסר אלא קביצה ושריפה – יצא זה שמחוסר תלישה וקביצה ושריפה.

אלא אמר רבא: בפיאה נכרית, היכי דמי? אי דמחובר בגופה, כגופה דמיא. לא צריכא דתלי בסיבטא. כנכסי צדיקים שבתוכה דמי ואבד? או דלמא,

כיון דעיילא ונפקא, כלבושה דמי? תיקו.

״ואת כל שללה תקבץ אל תוך רחבה״ וכו׳. תנו רבנן: אין לה רחוב – אינה נעשית עיר הנדחת, דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר:

אין לה רחוב – עושין לה רחוב. במאי קמיפלגי? מר סבר: ״רחובה״ – מעיקרא משמע, ומר סבר: ״רחובה״ – השתא נמי משמע.

וההקדשות שבה יפדו כו׳. תנו רבנן: היו בה קדשי קדשים, קדשי מזבח – ימותו, קדשי בדק הבית – יפדו, ותרומות – ירקבו, ומעשר שני וכתבי הקדש – יגנזו.

§ The mishna teaches: And the consecrated property in it must be redeemed. The Sages taught in a baraita (Tosefta 14:5): If there were offerings of the most sacred order in it, if they were animals consecrated for sacrifice on the altar, they shall die; one causes their death. Items consecrated for Temple maintenance must be redeemed, and terumot must be left to decay, and second tithe and sacred scrolls must be interred. Rabbi Shimon says: That is not so; rather, the term: “Its animals” (Deuteronomy 13:16), serves to exclude a firstborn animal and animal tithe, as they never belonged to the idolatrous city. The term: “Its spoils” (Deuteronomy 13:17), serves to exclude consecrated money and tithe money.

רבי שמעון אומר: ״בהמתה״ – ולא בהמת בכור ומעשר, ״שללה״ – פרט לכסף הקדש וכסף מעשר.

אמר מר: היו בה קדשי קדשים, קדשי מזבח – ימותו. ואמאי ימותו? ירעו עד שיסתאבו, וימכרו, ויפלו דמיהן לנדבה.

The Gemara proceeds to analyze the baraita. The Master said: If there were offerings of the most sacred order in it, if they were animals consecrated for sacrifice on the altar, they shall die. The Gemara asks: But why shall they die? They should graze until they become unfit, and then they should be sold and their value should be allocated for communal gift offerings.

רבי יוחנן אמר: ״זבח רשעים תועבה״. ריש לקיש אמר: ממון בעלים הוא. והכא בקדשים שחייב באחריותן, ורבי שמעון היא דאמר: ממון בעלים הוא.

Rabbi Yoḥanan says: They shall die, as it is written: “The offering of the wicked is an abomination” (Proverbs 21:27), and it is unacceptable for sacrifice on the altar. Reish Lakish says: They shall die because the animal is the property of its owner and is not exclusively consecrated property. And the reason it is considered the property of the owner is that here, the tanna is referring to offerings with regard to which one bears financial responsibility for their replacement. That responsibility renders the status of these consecrated animals like that of his property. And this is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who says: An offering with regard to which one bears financial responsibility for its replacement is the property of its owner.

הא מדסיפא רבי שמעון היא, רישא לאו רבי שמעון? בקדשים קלים, ואליבא דרבי יוסי הגלילי דאמר: קדשים קלים ממון בעלים. אבל קדשי קדשים מאי? יפדו.

The Gemara challenges: From the fact that the latter clause of the baraita is the opinion of Rabbi Shimon, one may infer that the first clause is not in accordance with the opinion of Rabbi Shimon. The Gemara suggests a new explanation: Rather, the animals that shall die are offerings of lesser sanctity, and the ruling of the baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei HaGelili, who says: Offerings of lesser sanctity are the property of their owner. The Gemara infers: But offerings of the most sacred order, what shall be done with them? They shall be redeemed.

אדתני סיפא: קדשי בדק הבית יפדו, ליפלוג וליתני בדידה: במה דברים אמורים? בקדשים קלים, אבל קדשי קדשים – יפדו. כיון דאיכא חטאת שמתו בעליה, דלמיתה אזלא,

The Gemara asks: If so, rather than teaching in the latter clause of the baraita: Items consecrated for Temple maintenance must be redeemed, let the tanna distinguish and teach a distinction within the category of animals consecrated for sacrifice on the altar itself, as follows: In what case is this statement, that animals shall die, said? It is stated with regard to offerings of lesser sanctity; but with regard to offerings of the most sacred order, they shall be redeemed. The Gemara answers: Since there is among offerings of the most sacred order the case of the sin-offering whose owners were killed in the idolatrous city, rendering the animal a sin-offering whose owners have died, which is left to die, that distinction is not clear-cut for the tanna, as offerings of the most sacred order are not always redeemed. Therefore, the tanna preferred to cite a distinction without exceptions.

לא פסיקא ליה.

בשלמא רבי יוחנן לא אמר כריש לקיש, דכתיב: ״זבח רשעים תועבה״. אלא ריש לקיש, מאי טעמא לא אמר כרבי יוחנן? אמר לך: כי אמרינן ״זבח רשעים תועבה״,

The Gemara comments: Granted, Rabbi Yoḥanan does not say his explanation of the baraita in accordance with the opinion of Reish Lakish, due to the fact that it is written: “The offering of the wicked is an abomination,” and he bases his explanation on that verse. But Reish Lakish, what is the reason he does not say his explanation of the baraita in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan? The Gemara answers: He could have said to you that when we say: “The offering of the wicked is an abomination,” this statement applies in a case where the offering is in its unadulterated form. But here, since if they were to redeem it, it would have changed and would no longer be the animal of the wicked itself, but rather an animal purchased with the proceeds of the redemption of the original, it would have changed, and it would no longer be an abomination.

הני מילי היכא דאיתנהו בעינייהו, אבל הכא, כיון דאישתני – אישתני.

רבי שמעון אומר: ״בהמתה״ – ולא בהמת בכור ומעשר. במאי עסקינן? אילימא בתמימין – שלל שמים הוא! אלא בבעלי מומין – שללה נינהו?

§ The baraita continues. Rabbi Shimon says that the term “its animals” serves to exclude a firstborn animal and animal tithe. The Gemara asks: What animals are we dealing with? If we say that Rabbi Shimon is speaking with regard to unblemished animals, like all other offerings they are the spoils of Heaven and not the spoils of the inhabitants of the city. Rather, Rabbi Shimon is speaking with regard to blemished animals, which belong to their owners. If so, they are the spoils of the city, and what is the reason that Rabbi Shimon says that there is no obligation to destroy these animals?

אמר רבינא: לעולם בבעלי מומין, ומי שנאכל בתורת בהמתה. יצאו אלו שאין נאכלין בתורת בהמתה, אלא בתורת בכור ומעשר, דשלל שמים נינהו.

Ravina says: Actually, Rabbi Shimon is speaking with regard to blemished animals, and his statement should be understood as follows: The mitzva is to destroy that which is eaten as its animals, i.e., as the property of an inhabitant of an idolatrous city. Excluded are those firstborn and tithe animals, which, even when blemished, are not eaten as its animals; rather, they are eaten as firstborn and tithe animals. They are given as gifts to priests, and are considered the spoils of Heaven.

ופליגא דשמואל, דאמר שמואל: הכל קרב והכל נפדה. מאי קאמר? הכי קאמר: כל שקרב כשהוא תם, ונפדה כשהוא בעל מום – מ״שללה״ אימעיט,

And this halakha disputes the statement of Shmuel, as Shmuel says: Everything is sacrificed and everything is redeemed. The Gemara asks: What is he saying? The Gemara explains that this is what he is saying: Any offering that is sacrificed on the altar when it is unblemished and is redeemed when it is blemished is excluded from the term “its spoils,” since it is considered the spoils of Heaven. And the halakha concerning any offering that is sacrificed on the altar when it is unblemished and is not redeemed when it is blemished, e.g., a firstborn animal and animal tithe, is derived from the term “its animals,” as they are not the city’s animals and they are not included in the city’s property.

וכל שקרב כשהוא תם ואינו נפדה כשהוא בעל מום, כגון בכור ומעשר – מ״בהמתה״ נפקא.

תרומות ירקבו. אמר רב חסדא: לא שנו אלא תרומה ביד ישראל, אבל תרומה ביד כהן, כיון דממוניה הוא, תשרף.

§ The baraita continues: Terumot must be left to decay. Rav Ḥisda says: The Sages taught this only with regard to teruma that is still in the possession of an Israelite, who has not yet given it to a priest. But concerning teruma that is already in the possession of a priest who lives in the idolatrous city, since it is his property, it shall be burned.

מתיב רב יוסף: מעשר שני וכתבי הקדש יגנזו. והא מעשר שני ביד ישראל כתרומה ביד כהן דמי, וקתני יגנזו! אלא, אי אתמר הכי אתמר: אמר רב חסדא,

Rav Yosef raises an objection from the mishna: Second tithe and sacred scrolls must be interred. But isn’t the status of second tithe in the possession of an Israelite like that of teruma in the possession of a priest, as he may partake of it and benefit from it in Jerusalem; and nevertheless, it is taught: They must be interred? Rather, if the statement of Rav Ḥisda was stated, this is what was stated: Rav Ḥisda says: The Sages taught this only with regard to teruma that is already in the possession of a priest who lives in the idolatrous city, as even though it is his property, it maintains the sanctity of teruma. But teruma that is still in the possession of an Israelite, which is not his property at all, shall be given to a priest who is in another city, and should not be left to decay.

לא שנו אלא תרומה ביד כהן, אבל תרומה ביד ישראל תנתן לכהן שבעיר אחרת.

תנן התם: עיסה של מעשר שני פטורה מן החלה, דברי רבי מאיר. וחכמים מחייבין. אמר רב חסדא: מחלוקת במעשר שני בירושלים,

We learned in a baraita there: Second-tithe dough is exempt from having ḥalla separated since it is property belonging to the Most High; this is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis deem one liable to separate ḥalla from second-tithe dough. Rav Ḥisda says: This dispute is with regard to second tithe in Jerusalem; as Rabbi Meir holds: Second-tithe produce is property belonging to the Most High, but the Torah permitted its owners to partake of it in Jerusalem. Since it is the property of Heaven, one is exempt from separating priestly gifts. And the Rabbis hold: It is non-sacred property from which one is liable to separate ḥalla. But with regard to second-tithe dough in the outlying areas, everyone agrees that one is exempt from separating ḥalla, as outside of Jerusalem it is prohibited to partake of it.

דרבי מאיר סבר מעשר שני ממון גבוה הוא, ורבנן סברי ממון הדיוט הוא. אבל בגבולין, דברי הכל פטור.

מתיב רב יוסף: מעשר שני וכתבי הקדש יגנזו. במאי עסקינן? אילימא בירושלים, מי הויא עיר הנדחת? והתניא: עשרה דברים נאמרו בירושלים,

Rav Yosef raises an objection from the mishna: Second tithe and sacred scrolls must be interred. What are we dealing with? If we say that the reference is to second tithe in Jerusalem, can Jerusalem be an idolatrous city? But isn’t it taught in a baraita: Ten matters were stated with regard to Jerusalem, and this is one of them: It does not become an idolatrous city. Rather, apparently the reference is to second tithe in a different city that was rendered an idolatrous city, and before it was so rendered one took the second-tithe produce up into Jerusalem. The Gemara asks: In that case, wasn’t the produce admitted by the walls of Jerusalem, making it no longer associated with the idolatrous city, and it should therefore be permitted to partake of it?

וזו אחת מהן – אינה נעשית עיר הנדחת! ואלא בעיר אחרת, ואסקוה לגוה? הא קלטוה מחיצות!

אלא לאו בגבולין, וקתני: יגנזו? לא, לעולם דעיר אחרת, ואסקוה לגוה. והכא במאי עסקינן? שנטמא.

Rather, is the reference in the mishna not to second-tithe produce in an outlying area? And it is taught: They must be interred. Apparently, second-tithe produce is not the property of Heaven; it belongs to an inhabitant of the idolatrous city. The Gemara rejects this: No, actually, the reference in the mishna is to second-tithe produce in a different city, and before it was rendered an idolatrous city one took the second-tithe produce up into Jerusalem. And what are we dealing with here? We are dealing with a case where that second-tithe produce became ritually impure. Since it is prohibited to partake of it, there is no alternative to interment.

ולפרקיה? דאמר רבי אלעזר: מניין למעשר שני שנטמא שפודין אותו אפילו בירושלים? תלמוד לומר: ״לא תוכל שאתו״, ואין שאת אלא אכילה, שנאמר: ״וישא משאת מאת פניו״.

The Gemara challenges: And let him redeem it in Jerusalem, as Rabbi Elazar says: From where is it derived with regard to second-tithe produce that became impure, that one may redeem it even in Jerusalem? As the verse states: “And if the way is too long for you so that you are unable to carry it [se’eto]…and you shall turn it into money” (Deuteronomy 14:24–25). And se’et means nothing other than eating, as it is stated: “And he took portions [masot] from before him” (Genesis 43:34), indicating that second-tithe produce that cannot be eaten, whether due to the distance from Jerusalem or due to its impurity, may be redeemed. The Gemara answers: What are we dealing with here? It is not a case where the second-tithe produce became impure; rather, it is a case where an item purchased with second-tithe money became impure.

הכא במאי עסקינן? בלקוח.