נדרים דף כב

אילו לא חמאת בה אימה מילין דעזיבה — בכדי לא אדרתה! מי אדרתה? אמרה ליה: לא, ושרייה.

בר ברתיה דרבי ינאי סבא אתא לקמיה דרבי ינאי סבא, אמר ליה: אילו הוה ידעת דפתחין פינקסך וממשמשין בעובדך, מי נדרת? אמר ליה: לא, ושרייה.

אמר רבי אבא: מאי קראה — ״ואחר נדרים לבקר״. ואף על גב דפתח רבי ינאי ליה — אנן לא פתחינן ליה בהא.

ולא פתחינן בהדא אחרנייתא, דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מאי פתח ליה רבן גמליאל לההוא סבא: ״יש בוטה כמדקרות חרב ולשון חכמים מרפא״.

כל הבוטה — ראוי לדוקרו בחרב, אלא — לשון חכמים מרפא.

ולא פתחינן בהדא אחרנייתא, דתניא, רבי נתן אומר: הנודר — כאילו בנה במה, והמקיימו — כאילו מקריב עליו קרבן. ברישא פתחינן. בסיפא, אביי אמר: פתחינן, רבא אמר: לא פתחינן.

רב כהנא מתני לה להא שמעתא בהדין לישנא. רב טביומי מתני הכי: בסיפא לא פתחינן. ברישא, אביי אמר: פתחינן, רבא אמר: לא פתחינן. והלכתא:

לא פתחינן לא ברישא ולא בסיפא.

ולא פתחינן בהא נמי דשמואל. דאמר שמואל: אף על פי שמקיימו — נקרא רשע. אמר רבי אבהו, מאי קרא: ״וכי תחדל לנדר לא יהיה בך חטא״,

ויליף ״חדלה״ ״חדלה״. כתיב הכא: ״וכי תחדל לנדר״, וכתיב התם: ״שם רשעים חדלו רגז״.

אמר רב יוסף, אף אנן נמי תנינא: ״כנדרי כשרים״ — לא אמר כלום, ״כנדרי רשעים״ — נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה.

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל הכועס כל מיני גיהנם שולטין בו, שנאמר: ״והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך״, ואין ״רעה״ אלא גיהנם, שנאמר:

״כל פעל ה׳ למענהו וגם רשע ליום רעה״.

ולא עוד אלא שהתחתוניות שולטות בו, שנאמר: ״ונתן ה׳ לך שם לב רגז וכליון עינים ודאבון נפש״, איזהו דבר שמכלה את העינים ומדאיב את

הנפש — הוי אומר: אלו התחתוניות.

עולא במיסקיה לארעא דישראל איתלוו ליה תרין בני חוזאי בהדיה. קם חד שחטיה לחבריה. אמר ליה לעולא: יאות עבדי? אמר ליה: אין, ופרע ליה בית השחיטה.

כי אתא לקמיה דרבי יוחנן, אמר ליה: דלמא חס ושלום אחזיקי ידי עוברי עבירה? אמר ליה: נפשך הצלת.

קא תמה רבי יוחנן, מכדי כתיב: ״ונתן ה׳ לך שם לב רגז״ בבבל כתיב? אמר ליה: ההוא שעתא

לא עברינן ירדנא.

we had not yet crossed the Jordan River, and we were still outside of Eretz Yisrael. Therefore, the curse of a heart of anger was relevant.

אמר רבה בר רב הונא: כל הכועס, אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו, שנאמר: ״רשע כגבה אפו בל ידרש אין אלהים כל מזמותיו״. רבי ירמיה מדיפתי אמר:

Rabba bar Rav Huna said: Anyone who gets angry, at that moment even the Divine Presence is not important to him, as it is stated: “The wicked, in the height of his anger says: He will not require; all his thoughts are: There is no God” (Psalms 10:4). Rabbi Yirmeya of Difti said: Anyone who gets angry forgets his learning and increases foolishness, as it is stated: “For anger rests in the bosom of fools” (Ecclesiastes 7:9), and it is written: “But a fool unfolds folly” (Proverbs 13:16). Rav Naḥman bar Yitzḥak said: With regard to one who gets angry, it is acknowledged that his sins are more numerous than his merits, as it is stated: “And a wrathful man abounds in transgression” (Proverbs 29:22).

משכח תלמודו ומוסיף טיפשות, שנאמר: ״כי כעס בחיק כסילים ינוח״, וכתיב: ״וכסיל יפרש אולת״. רב נחמן בר יצחק אמר: בידוע שעונותיו מרובין מזכיותיו, שנאמר: ״ובעל חמה רב פשע״.

אמר רב אדא ברבי חנינא: אלמלא (לא) חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד, שערכה של ארץ ישראל הוא. מאי טעמא:

Rav Adda, son of Rabbi Ḥanina, said: Had Israel not sinned in earlier times they would have been given the five books of the Torah and the book of Joshua alone. They needed the book of Joshua because it includes the arrangement of Eretz Yisrael. Since it contains the division of Eretz Yisrael among the tribes, it was required for all generations, but the other books of the prophets primarily detail the history of how Israel angered God and He sent prophets to admonish them. What is the reason, i.e., what is the allusion to this idea? It is stated: “For in much wisdom is much vexation” (Ecclesiastes 1:18). All the wisdom that the Jews possess from the books of the Bible is the result of their angering God.

״כי ברב חכמה רב כעס״.

אמר רבי אסי: אין נזקקין ל״אלהי ישראל״, חוץ מ״קונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי ושהכתה את בני״, ונודע שלא גנבה ושלא הכתו.

§ Rabbi Asi said: One does not attend to a request to dissolve a vow in which the name of the God of Israel is invoked because such a declaration is especially stringent, except for a case where one swears by the God of Israel and adds: Benefiting from me is konam for my wife because she stole my purse or she hit my son, and then it became known that she did not steal or did not hit his son. In such a case, the vow can be dissolved because the vow was made in error, but in other cases such a vow is not dissolved.

ההיא דאתאי לקמיה דרב אסי, אמר לה: במאי נדרת? ב״אלהי ישראל״. אמר לה: אי נדרת ב״מוהי״ שהיא כינוי בעלמא — מזדקיקנא לך,

The Gemara relates: There was a certain woman who came before Rav Asi. He said to her: With what language did you vow? She said to him: By the God of Israel. He said to her: If you would have vowed and said: By mohi, which is merely a substitute name, I would have attended to your request and dissolved the vow, but now that you did not vow by mohi but rather, by the God of Israel, I will not attend to your request and dissolve the vow.

השתא דלא נדרת ב״מוהי אלא ב״אלהי ישראל״, לא מזדקיקנא לך.

רב כהנא איקלע לבי רב יוסף, אמר ליה: לטעום מר מידי. אמר ליה: לא מרי כולא, לא טעימנא ליה. אמר ליה: לא מרי כולא, לא טעימת ליה.

The Gemara relates another incident: Rav Kahana happened to come to the home of Rav Yosef. Rav Yosef said to him: Let the Master eat something. He said to him: No, by the Master of all I will not eat it. Rav Yosef said to him: No, by the Master of all you will not eat it. The Gemara comments: Rav Kahana’s statement: No, by the Master of all I will not eat it, is well understood. But for Rav Yosef, why did he say: No, by the Master of all you will not eat it? What was the purpose of his vow? The Gemara answers: This is what he said to him: No, by the Master of all you will not eat it is what you said; therefore, you may not eat it, since a vow taken in such solemn fashion may not be dissolved.

הניחא לרב כהנא, דאמר: ״לא מרי כולא״. אלא לרב יוסף, אמאי אמר ״לא מרי כולא״? הכי הוא דקאמר ליה: ״לא מרי כולא״ הוא דקאמרת, הלכך לא טעימת ליה.

אמר רבא אמר רב נחמן: הלכתא, פותחין בחרטה, ונזקקין ל״אלהי ישראל״.

Rava said that Rav Naḥman said: The halakha is that it is permitted for a halakhic authority to broach dissolution based on regret, and that one also attends to a request to dissolve a vow in which the name of the God of Israel is invoked.

משתבח ליה רבא לרב נחמן ברב סחורה דאדם גדול הוא. אמר לו: כשיבא לידך, הביאהו לידי. הוה ליה נדרא למישרא. אתא לקמיה דרב נחמן.

§ Rava praised his student Rav Seḥora to Rav Naḥman by saying that he is a great man. Rav Naḥman said to him: When Rav Seḥora comes to you, bring him to me. Rav Seḥora had a vow that he wanted to dissolve, so Rava sent Rav Seḥora to Rav Naḥman. He came before Rav Naḥman.

אמר ליה: נדרת אדעתא דהכי? אמר ליה: אין. אדעתא דהכי? אין. כמה זימנין. איקפד רב נחמן. אמר ליה: זיל לקילעך.

Rav Naḥman, who wanted to dissolve the vow, said to him: Did you vow with such a matter in mind? He said to him: Yes, so Rav Naḥman did not dissolve the vow. He then asked again: Did you vow with such a matter in mind, and suggested another possibility. He said to him: Yes. This happened several times, and every time Rav Naḥman attempted to broach an opening, Rav Seḥora replied that he had that in mind when he made the vow. Rav Naḥman became upset with him because it appeared that Rav Seḥora was making it unnecessarily difficult for him to dissolve the vow. Rav Naḥman said to him: Go to your tent [kilakh] because I do not want to talk to you.

נפק רב סחורה ופתח פיתחא לנפשיה. רבי אומר: איזה היא דרך ישרה שיבור לו האדם. כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם.

Rav Seḥora went out and made the following opening for himself that would enable the dissolution of his vow, based on a mishna in tractate Avot (2:1): Rabbi Yehuda HaNasi says: What is the proper path that a person should choose? He should choose any path that is considered a glory to the one who does it and a glory from his fellow men. Rav Seḥora then reasoned that now that Rav Naḥman became upset at him, he would not have made the vow with knowledge of this fact, since he would not receive glory from his fellow men, and based on this he dissolved the vow for himself.

והשתא דאיקפד רב נחמן — אדעתא דהכי לא נדרי. ושרא לנפשיה.

רבי שמעון ברבי הוה ליה נדרא למישרא. אתא לקמייהו דרבנן, אמרי ליה: נדרת אדעתא דהכי? אמר: אין. אדעתא דהכי? אין. כמה זימנין,

The Gemara relates a similar incident: Rabbi Shimon, son of Rabbi Yehuda HaNasi, had a vow to dissolve. He came before the Sages for dissolution. They said to him: Did you vow with the knowledge of this particular fact? He said: Yes. They proposed another possibility: Did you vow with the knowledge of this other particular fact? He said to them: Yes. This happened several times,