מעילה דף ט

והתניא: ״מסלתה ומשמנה על כל לבנתה״ – פרט שחסרה סלתה וחסרה שמנה וחסרה לבונתה!

אמרי: התם כתיב ״והנותרת״, קרא יתירא כתיב.

מתיב אבוה דשמואל לרב הונא: אחד חטאת העוף ואחד עולת העוף שמלקן ומיצה דמן חוץ למקומן – פסול ואין בו כרת. חוץ לזמנן – פיגול וחייבין עליו כרת.

קתני מיהת מיצה דמן!

הוא מותיב לה והוא מפרק לה: לצדדין קתני.

גופא, תנא דבי רבי ישמעאל: שאם נשאר בדם.

והא תנא דבי רבי ישמעאל התם: שיריים מעכבין, ואמר רב פפא: מיצוי חטאת העוף איכא בינייהו! תרי תנאי, ואליבא דרבי ישמעאל.

מתני׳ עולת העוף – מועלין בה משהוקדשה. נמלקה – הוכשרה ליפסל בטבול יום, ובמחוסר כפורים, ובלינה. מיצה דמה – חייבין עליו משום פיגול, נותר, וטמא.

ומועלין בה עד שתצא לבית הדשן.

פרים הנשרפים, ושעירים הנשרפים – מועלין בהן משהוקדשו. נשחטו – הוכשרו ליפסל בטבול יום, ובמחוסר כפורים, ובלינה. הוזה דמן – חייבין עליהן משום פיגול, נותר, וטמא,

ומועלין בהן בבית הדשן עד שיתיך הבשר.

העולה – מועלין בה משהוקדשה. נשחטה – הוכשרה ליפסל בטבול יום, ובמחוסר כפורים, ובלינה. משנזרק דמה – חייבין עליה משום פיגול, נותר, וטמא. ואין מועלין בעורות,

אבל מועלין בבשר עד שתצא לבית הדשן.

חטאת, ואשם, וזבחי שלמי ציבור – מועלין בהן משהוקדשו. נשחטו – הוכשרו ליפסל בטבול יום, ובמחוסר כפורים, ובלינה. נזרק דמן – חייבין עליהן משום פיגול, נותר, וטמא.

אין מועלין בבשר, אבל מועלין באימוריהן עד שיצאו לבית הדשן.

שתי הלחם – מועלין בהן משהוקדשו. קרמו בתנור – הוכשרו ליפסל בטבול יום, ובמחוסר כפורים, ובלינה, ולישחוט עליהן את הזבח.

נזרק דמן של כבשים – חייבין עליהן משום פיגול, נותר, וטמא, ואין בהן מעילה.

לחם הפנים – מועלין בו משהוקדשה. קרם בתנור – הוכשר ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים, ולהסדר על גבי השולחן.

קרבו הבזיכין – חייבין עליו משום פיגול, נותר, וטמא, ואין בו מעילה.

המנחות – מועלין בהן משהוקדשו. קדשו בכלי – הוכשרו ליפסל בטבול יום, ובמחוסר כפורים, ובלינה.

קרב הקומץ – חייבין עליו משום פיגול, נותר, וטמא. ואין מועלין בשירים, אבל מועלין בקומץ עד שיצא לבית הדשן.

גמ׳ איתמר, הנהנה מאפר תפוח שעל גבי המזבח, רב אמר: אין מועלין בו, ורבי יוחנן אמר: מועלין בו.

לפני תרומת הדשן כולי עלמא לא פליגי דמועלין בו. כי פליגי – לאחר תרומת הדשן.

רב אמר: אין מועלין בו – הרי נעשה מצותו. ורבי יוחנן אמר: כיון דכתיב: ״ולבש הכהן מדו בד וגו׳״ – כיון דצריך לבגדי כהונה, בקדושתיה קאי.

תנן: מועלין בהן עד שתצא לבית הדשן, קשיא לרב! אמר לך רב: עד שתראה לבית הדשן.

מיתיבי: וכולן, שפקעו מעל גבי המזבח – לא יחזיר, וכן גחלת שפקעה מעל גבי המזבח – לא יחזיר. הא על גבי המזבח – יחזיר.

The Gemara raises an objection to Rav’s explanation from a mishna (Zevaḥim 86a): And all of those unfit offerings, with regard to which it was taught that if they ascended to the altar they do not descend, in a case where they were dislodged from upon the altar, the priest does not restore them to the altar. And likewise, with regard to an ember that was dislodged from upon the altar, the priest does not restore it to the altar. It can be inferred from the mishna that if the ember was still on the altar, then the priest must restore it.

בשלמא לרבי יוחנן, ניחא, אלא לרב, קשיא! אמר לך רב: שאני גחלת, דאית ביה מששא.

The Gemara explains the objection: Granted, according to Rabbi Yoḥanan this works out well, as he maintains that even after the shovelful of ashes has been removed, an ember on the pile of ashes still retains its sanctity. But according to Rav this is difficult. The Gemara answers that Rav could have said to you: An ember is different, as it has substance [meshasha] and is therefore still fit to be burned on the altar.

איכא דאמר לה להך גיסא: טעמא משום גחלת, דאית ביה מששא, הא אפר דלית ביה מששא, אפילו לגבי מזבח – אין מועלין בו. בשלמא לרב, ניחא,

There is a Sage who stated this objection in the opposite manner: The mishna indicates that the reason that the priest must return it to the altar is because it is an ember, and that it has substance. It can be inferred from this that one who derives benefit from ash, which does not have substance, is not liable for misuse of consecrated property even when it is on the top of the altar. Granted, according to Rav this works out well, but according to Rabbi Yoḥanan it is difficult.

אלא לרבי יוחנן, קשיא!

אמר לך רבי יוחנן: הוא הדין דאפילו אפר, והיינו טעמא דקתני גחלת – קאתי לאשמועינן דאפילו גחלת, דאית בה מששא, כי פקעה מעל גבי המזבח – לא יחזיר.

The Gemara answers that Rabbi Yoḥanan could have said to you: The same is true that even ash that was dislodged must be returned. And this is the reason that the mishna teaches an ember, and not ash: It is coming to teach us that even in the case of an ember, which has substance, if it is dislodged from upon the altar the priest does not return it.

איתמר: הנהנה מבשר קדשי קדשים לפני זריקת דמים, ואמורי קדשים קלים לאחר זריקת דמים, רב אמר: מה שנהנה – יפלו לנדבה. ולוי אמר: יביא דבר שכולו למזבח.

§ One of the halakhot of misuse is that the violator must pay the value of the benefit he derived and add an extra one-fifth. It was stated that there is a dispute between amora’im with regard to this money: In the case of one who derives benefit from meat of an offering of the most sacred order before the sprinkling of the blood on the altar, or who derives benefit from sacrificial portions, such as the fats of offerings of lesser sanctity, after the sprinkling of the blood, Rav says: The value of that benefit which he derived is allocated for communal gift offerings, and Levi says: One must bring an item that is entirely consumed on the altar, e.g., incense. One does not bring a burnt offering with this money, as the hide of a burnt offering belongs to the priests.

תניא כוותיה דלוי: מעילה זו להיכן הולכת? הלמידין לפני חכמים אומרים: יביא דבר שכולו למזבח. מאי ניהו? קטרת.

It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Levi: This money paid for misuse of consecrated items, to where does it go? The Rabbis who are called: Those who learn before the Sages, say: One must bring an item that is entirely consumed on the altar, and what is that? Incense, which is burned on the altar in its entirety.

תניא כוותיה דרב: הנהנה מדמי חטאת ומדמי אשם, עד שלא קרבה חטאתו – יוסיף ויביא חטאתו. ועד שלא קרבה אשמו – יוסיף ויביא אשמו.

It is taught in another baraita in accordance with the opinion of Rav: In the case of one who derives benefit from money set aside for the purchase of a sin offering or set aside as money set aside for the purchase of a guilt offering, if he pays before his sin offering is sacrificed he must add the amount of the benefit he derived and an additional fifth and bring with that money a more expensive animal as his sin offering. And likewise, if he pays before his guilt offering is sacrificed, he must add the amount of the benefit he derived and an additional fifth and bring with that money a more expensive animal as his guilt offering. If his sin offering has already been sacrificed, the money is cast into the Dead Sea. If his guilt offering has already been sacrificed, the money is allocated for communal gift offerings.

קרב חטאתו – ילכו לים המלח. כבר קרב אשמו – יפלו לנדבה.

הנהנה מקדשי קדשים לפני זריקת דמים, ואימורי קדשים קלים לאחר זריקת דמים – מה שנהנה יפלו לנדבה. כל קרבנות המזבח – למזבח.

The baraita continues: One who derives benefit from meat of an offering of the most sacred order before the sprinkling of the blood on the altar, or if he derives benefit from sacrificial portions, such as the fats of offerings of lesser sanctity, after the sprinkling of the blood, the value of that benefit which he derived is allocated for communal gift offerings. The baraita summarizes: The reimbursement for misuse of all offerings which are sacrificed on the altar is used to purchase items for the altar, whereas the reimbursement for misuse of all offerings which are consecrated for Temple maintenance is donated to Temple maintenance. And the reimbursement for misuse of all communal offerings is allocated for communal gift offerings.

קרבנות קדשי בדק הבית – לבדק הבית. קרבנות צבור – לנדבת צבור.

הא גופה קשיא, עד שלא קרבה חטאתו – יוסיף ויביא חטאתו, משקרבה חטאתו – ילכו לים המלח. וקתני כל קרבנות המזבח – למזבח, ולא שנא דאיכפור בעלים,

The Gemara notes that this baraita itself is difficult, i.e., it is apparently self-contradictory. In the first clause it teaches that if he pays before his sin offering is sacrificed he must add the amount of the benefit he derived and an additional fifth and bring a more expensive animal as his sin offering, and if his sin offering has already been sacrificed the money is cast into the Dead Sea. But it is taught in the latter clause of the baraita: The reimbursement for misuse of all offerings that are sacrificed on the altar must be used to purchase items for the altar. The Gemara further explains the contradiction: And it can be inferred from this last statement that there is no difference if the owner has already achieved atonement through his sin offering and there is no difference if the owner has not yet achieved atonement through his sin offering.

ולא שנא היכא דלא איכפור!

רישא רבי שמעון היא, דאמר: כל חטאת שכיפרו בעליה – תמות.

The Gemara answers that the first clause is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who says: Any sin offering whose owners achieved atonement by means of another animal must be left to die. Therefore, if the owner has achieved atonement, the money for misuse must be cast into the Dead Sea.