מכות דף כג

גמ׳ מאי טעמא – משום ״נקלה״.

אמר רב ששת משום רבי אלעזר בן עזריה: מנין לרצועה שהיא של עגל – דכתיב ״ארבעים יכנו״, וסמיך ליה ״לא תחסם שור בדישו״.

ואמר רב ששת משום רבי אלעזר בן עזריה: מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין, שאין חוסמין אותה – דכתיב ״לא תחסם שור בדישו״,

וסמיך ליה ״כי ישבו אחים יחדו וגו׳״.

ואמר רב ששת משום רבי אלעזר בן עזריה: כל המבזה את המועדים כאילו עובד עבודה זרה, דכתיב ״אלהי מסכה לא תעשה לך״, וסמיך ליה ״את חג המצות תשמר״.

ואמר רב ששת משום רבי אלעזר בן עזריה: כל המספר לשון הרע, וכן המקבל לשון הרע, וכל המעיד עדות שקר – ראוי להשליכו לכלבים, דכתיב ״לכלב תשלכון אתו״,

וסמיך ליה ״לא תשא שמע שוא וגו׳״, קרי ביה נמי ״לא תשיא״.

ושתי רצועות וכו׳. תנא: של חמור. כדדריש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא: ״ידע שור קנהו וחמור אבוס בעליו ישראל לא ידע וגו׳״, אמר הקדוש ברוך הוא:

יבא מי שמכיר אבוס בעליו, ויפרע ממי שאינו מכיר אבוס בעליו.

ידה טפח וכו׳. אמר אביי: שמע מינה כל חד וחד לפום גביה עבדינן ליה. אמר ליה רבא: אם כן נפיש להו רצועות טובא! אלא אמר רבא:

אבקתא אית ליה, כי בעי מיקטר ביה, כי בעי מרפה בה.

מלקין אותו וכו׳. מנא הני מילי? אמר רב כהנא: דאמר קרא ״והפילו השפט והכהו לפניו כדי רשעתו במספר״ – רשעה אחת מלפניו, שתי רשעיות מאחריו.

אין מלקין אותו וכו׳. אמר רב חסדא אמר רבי יוחנן: מנין לרצועה שהיא מוכפלת – שנאמר ״והפילו״. והא מיבעי ליה לגופיה! אם כן לכתוב קרא ״יטיהו״, מאי ״הפילו״?

שמע מינה תרתי.

המכה מכה בידו. תנו רבנן: אין מעמידין חזנין אלא חסירי כח ויתירי מדע. רבי יהודה אומר: אפילו חסירי מדע ויתירי כח.

אמר רבא: כוותיה דרבי יהודה מסתברא, דכתיב ״לא יוסיף... פן יוסיף״, אי אמרת בשלמא חסירי מדע – היינו דצריך לאזהורי.

אלא אי אמרת יתירי מדע – מי צריך לאזהורי? ורבנן: אין מזרזין אלא למזורז.

תנא: כשהוא מגביה – מגביה בשתי ידיו, וכשהוא מכה – מכה בידו אחת, כי היכי (דליתא) [דתיתי] מדידיה.

והקורא קורא וכו׳. תנו רבנן: הגדול שבדיינין קורא, השני מונה, והשלישי אומר: ״הכהו״! בזמן שמכה מרובה – מאריך, בזמן שמכה מועטת – מקצר. והא אנן תנן:

חוזר לתחלת המקרא! מצוה לצמצם, ואי[ם] לא צמצם – חוזר לתחלת המקרא.

תנו רבנן: ״מכה רבה״, אין לי אלא מכה רבה, מכה מועטת מנין? תלמוד לומר: ״לא יוסיף״. אם כן, מה תלמוד לומר ״מכה רבה״?

לימד על הראשונות שהן מכה רבה.

נתקלקל וכו׳. תנו רבנן: אחד האיש ואחד האשה בריעי ולא במים, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: האיש בריעי, והאשה במים. וחכמים אומרים:

אחד האיש ואחד האשה – בין בריעי בין במים.

והתניא, רבי יהודה אומר: אחד האיש ואחד האשה – בריעי! אמר רב נחמן בר יצחק: שניהם שוין בריעי.

אמר שמואל: כפתוהו, ורץ מבית דין – פטור. מיתיבי: קלה, בין בראשונה בין בשניה – פוטרין אותו. נפסקה רצועה בשניה – פוטרין אותו,

בראשונה – אין פוטרין אותו. אמאי? להוי כרץ! התם רץ, הכא לא רץ.

תנו רבנן: אמדוהו לכשילקה קלה – פוטרין אותו. לכשיצא מבית דין קלה – מלקין אותו. ולא עוד אלא, אפילו קלה בתחלה – מלקין אותו שנאמר:

״והכהו וגו׳ ונקלה״ ולא שלקה כבר בבית דין.

מתני׳ כל חייבי כריתות שלקו – נפטרו ידי כריתתם, שנאמר: ״ונקלה אחיך לעיניך״ – כשלקה הרי הוא כאחיך, דברי רבי חנניה בן גמליאל.

ואמר רבי חנניה בן גמליאל: מה אם העובר עבירה אחת נוטל נפשו עליה, העושה מצוה אחת על אחת כמה וכמה שתנתן לו נפשו. רבי שמעון אומר:

ממקומו הוא למד, שנאמר: ״ונכרתו הנפשות העשת וגו׳״

״אשר יעשה אתם האדם וחי בהם״. הא היושב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה.

“That a person shall perform and live by them” (Leviticus 18:5). It is inferred that with regard to one who sits and did not perform a transgression, God gives him a reward like that received by one who performs a mitzva.

רבי שמעון בר רבי אומר: הרי הוא אומר ״רק חזק לבלתי אכל (את) הדם כי הדם הוא הנפש וגו׳״ ומה אם הדם,

Rabbi Shimon bar Rabbi Yehuda HaNasi says that as the verse states: “Only be steadfast to not eat the blood, as the blood is the soul” (Deuteronomy 12:23), it can be derived a fortiori: And if with regard to the blood, which a person’s soul loathes, one who abstains from its consumption receives a reward for that action, as it is written in a subsequent verse: “You shall not eat it, so that it shall be good for you and for your children after you” (Deuteronomy 12:25); then concerning robbery and intercourse with forbidden relatives, which a person’s soul desires and covets, one who abstains from their performance and overcomes his inclination, all the more so that he and his descendants and the descendants of his descendants until the end of all generations will merit a reward.

שנפשו של האדם קצה ממנו – הפורש ממנו מקבל שכר, גזל ועריות, שנפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן – הפורש מהן על אחת כמה וכמה שיזכה

לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות.

רבי חנניא בן עקשיא אומר: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר ״ה׳ חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר״.

Rabbi Ḥananya ben Akashya says: The Holy One, Blessed be He, sought to confer merit upon the Jewish people; therefore, He increased for them Torah and mitzvot, as each mitzva increases merit, as it is stated: “It pleased the Lord for the sake of His righteousness to make the Torah great and glorious” (Isaiah 42:21). God sought to make the Torah great and glorious by means of the proliferation of mitzvot.

גמ׳ אמר רבי יוחנן: חלוקין עליו חבריו על רבי חנניה בן גמליאל. אמר רב אדא בר אהבה: אמרי בי רב, תנינן: אין בין שבת ליום הכפורים אלא שזה

GEMARA: Rabbi Yoḥanan says: Rabbi Ḥananya ben Gamliel’s colleagues are in disagreement with him and hold that lashes do not exempt the sinner from karet. Rav Adda bar Ahava said that this is so, as they say in the school of Rav that we learned in a mishna (Megilla 7b): The difference between Shabbat and Yom Kippur with regard to the labor prohibited on those days is only that in this case, Shabbat, its intentional desecration is punishable by human hands, as he is stoned by a court based on the testimony of witnesses who forewarned the transgressor, and in that case, Yom Kippur, its intentional desecration is punishable at the hand of God, with karet. And if the statement of Rabbi Ḥananya ben Gamliel is so, in both this case, Shabbat, and that case, Yom Kippur, the punishment would be by human hands. Apparently, the tanna of the mishna, the Rabbis, disagrees with Rabbi Ḥananya ben Gamliel.

זדונו בידי אדם וזה זדונו בהכרת. ואם איתא, אידי ואידי בידי אדם הוא.

רב נחמן בר יצחק אומר: הא מני – רבי יצחק היא, דאמר: מלקות בחייבי כריתות ליכא. דתניא, רבי יצחק אומר: חייבי כריתות בכלל היו,

Rav Naḥman bar Yitzḥak says: There is no proof from here that Rabbi Ḥananya ben Gamliel’s colleagues disagree with him, as in accordance with whose opinion is this mishna taught? It is in accordance with the opinion of Rabbi Yitzḥak, who says: There are no lashes in cases of those liable to receive karet. As it is taught in a baraita that Rabbi Yitzḥak says: All those liable to receive karet in cases of forbidden relations were included in the principle: “For whoever shall commit any of these abominations, even the people who commit them shall be cut off from among their people” (Leviticus 18:29). And why was karet in the case of relations with one’s sister excluded from this verse and mentioned independently (Leviticus 20:17)? It is to sentence one who transgresses a prohibition punishable with karet to be punished with karet alone, and not with lashes. Other Sages disagree with Rabbi Yitzḥak (see 13b).

ולמה יצאת כרת באחותו – לדונו בכרת ולא במלקות.

רב אשי אמר: אפילו תימא רבנן, זה – עיקר זדונו בידי אדם, וזה – עיקר זדונו בידי שמים.

Rav Ashi said: Even if you say that the mishna is in accordance with the opinion of the Rabbis, who disagree with Rabbi Yitzḥak and hold that there are lashes even in cases where there is liability for karet, there is no proof that Rabbi Ḥananya ben Gamliel’s colleagues disagree with him. The mishna can be understood as follows: In this case, Shabbat, the primary punishment for its intentional desecration is by human hands, and in that case, Yom Kippur, the primary punishment for its intentional desecration is karet, which is a punishment at the hand of Heaven. If he was flogged, he is exempt from karet.

אמר רב אדא בר אהבה אמר רב: הלכה כרבי חנניא בן גמליאל. אמר רב יוסף: מאן סליק לעילא ואתא ואמר?! אמר ליה אביי:

Rav Adda bar Ahava says that Rav says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Ḥananya ben Gamliel, who ruled that lashes exempt the sinner from karet. Rav Yosef said: Who ascended on high and came and said to you that one who is flogged is exempted from karet? That is not dependent upon the decision of an earthly court. Abaye said to Rav Yosef: But according to your reasoning, then with regard to that which Rabbi Yehoshua ben Levi says: There are three matters that the earthly court implemented and the heavenly court agreed with them, the same question applies: Who ascended on high and came and said to him that this is so? Rather, in arriving at Rabbi Yehoshua ben Levi’s conclusion we homiletically interpret verses. Here too, with regard to lashes and karet, we homiletically interpret verses.

אלא הא דאמר רבי יהושע בן לוי: שלשה דברים עשו בית דין של מטה והסכימו בית דין של מעלה על ידם – מאן סליק לעילא ואתא ואמר? אלא:

קראי קא דרשינן, הכא נמי, קראי קא דרשינן.

גופא, אמר רבי יהושע בן לוי: שלשה דברים עשו בית דין של מטה והסכימו בית דין של מעלה על ידם, [אלו הן]: מקרא מגילה,

§ With regard to the matter itself, Rabbi Yehoshua ben Levi says: There are three matters that the earthly court implemented and the heavenly court agreed with them, and these are they: Reading the Scroll of Esther on Purim, and greeting another with the name of God, and bringing the first tithe to the Temple treasury in Jerusalem. From where is it derived that the heavenly court agreed with them?

ושאילת שלום [בשם], והבאת מעשר.

מקרא מגילה – דכתיב ״קימו וקבלו היהודים״ – קיימו למעלה מה שקבלו למטה.

Reading the Scroll of Esther is derived from a verse, as it is written: “The Jews confirmed, and they took upon themselves” (Esther 9:27). The verse could have simply said: They took upon themselves. From the formulation of the verse it is interpreted: They confirmed above in Heaven that which they took upon themselves below on earth.

ושאילת שלום – דכתיב ״והנה בעז בא מבית לחם ויאמר לקוצרים ה׳ עמכם״, ואומר ״ה׳ עמך גבור החיל״. מאי ״ואומר״? וכי תימא בועז הוא דעבד מדעתיה,

And greeting another with the name of God is derived from a verse, as it is written: “And presently Boaz came from Bethlehem and said to the harvesters: The Lord is with you, and they said to him: May the Lord bless you” (Ruth 2:4). And it states: “And the angel of the Lord appeared to him and said to him: The Lord is with you, mighty man of valor” (Judges 6:12). The Gemara asks: What is the reason that the Gemara cites the additional source about Gideon, introduced with the phrase: And it states? Why was the proof from Boaz’s statement to the harvesters insufficient? The Gemara explains: And if you would say: It is Boaz who did so on his own, and from Heaven they did not agree with him; come and hear proof, and it says: “The Lord is with you, mighty man of valor.” The angel greeted Gideon with the name of God, indicating that there is agreement in Heaven that this is an acceptable form of greeting.

ומשמיא לא אסכימו על ידיה – תא שמע: ואומר ״ה׳ עמך גבור החיל״.

הבאת מעשר – דכתיב ״הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה׳ צבאות אם לא אפתח לכם את ארבות השמים והריקתי

From where is it derived that the heavenly court agreed to the bringing of the first tithe to the Temple treasury in Jerusalem? It is derived from a verse, as it is written: “Bring you the whole tithe into the storehouse, that there may be food in My house, and try Me now with this, says the Lord of hosts, if I will not open for you the windows of heaven and pour you out a blessing, that there shall be more than sufficiency [ad beli dai]” (Malachi 3:10). This indicates that the heavenly court agreed that the first tithe should be brought to the Temple treasury. The Gemara asks: What is the meaning of “ad beli dai”? Rami bar Rav says: It means that the abundance will be so great that your lips will be worn out [yivlu], from saying enough [dai].

לכם ברכה עד בלי די״. מאי ״עד בלי די״? אמר רמי בר רב: עד שיבלו שפתותיכם מלומר ״די״.

אמר רבי אלעזר: בשלשה מקומות הופיע רוח הקודש: בבית דינו של שם, ובבית דינו של שמואל הרמתי, ובבית דינו של שלמה. בבית דינו של שם – דכתיב ״ויכר

The Gemara cites a somewhat similar statement. Rabbi Elazar says: In three places the Divine Spirit appeared before all to affirm that the action taken was appropriate: In the court of Shem, in the court of Samuel the Ramathite, and in the court of Solomon. The Gemara elaborates: This occurred in the court of Shem, as it is written in the context of the episode of Judah and Tamar: “And Judah acknowledged them and said: She is more righteous than I [mimmenni]” (Genesis 38:26). How did Judah know that Tamar’s assertion that she was bearing his child was correct? Perhaps, just as he went to her and hired her as a prostitute, another person went to her and hired her as well, and he is not the father. Rather, a Divine Voice emerged and said: It is from Me [mimmenni] that these secrets emerged. God affirmed that her assertion was correct and that it was His divine plan that Judah would father a child from Tamar.

יהודה ויאמר צדקה ממני״. מנא ידע? דלמא כי היכי דאזל איהו לגבה אזל נמי אינש אחרינא [לגבה]! יצאת בת קול ואמרה: ממני יצאו כבושים.

בבית דינו של שמואל – דכתיב ״הנני ענו בי נגד ה׳ ונגד משיחו את שור מי לקחתי... ויאמרו לא עשקתנו ולא רצותנו... ויאמר עד ה׳ ועד משיחו...

Likewise, this occurred in the court of Samuel, as it is written: “Here I am; testify against me before the Lord and before His anointed: Whose ox have I taken…And they said: You have neither defrauded us nor oppressed us…And he said to them: The Lord is witness against you, and His anointed is witness this day, that you have not found anything in my hand. And he said: He is witness” (I Samuel 12:3–5). Based on the context, instead of the singular: “And he said,” the plural: And they said, should have been written, as the verse appears to be the reply of the Jewish people to Samuel’s challenge, attesting to the truth of his statement. Rather, a Divine Voice emerged and said: I, God, am witness to this matter.

כי לא מצאתם בידי מאומה ויאמר עד״, ״ויאמר״? ״ויאמרו״ מיבעי ליה! יצאת בת קול ואמרה: אני עד בדבר זה.

בבית דינו של שלמה – דכתיב ״ויען המלך ויאמר תנו לה את הילד החי והמת לא תמיתהו (כי) היא אמו״. מנא ידע? דלמא איערומא מיערמא!

This occurred in the court of Solomon, when the Divine Spirit appeared in the dispute between two prostitutes over who was the mother of the surviving child, as it is written: “And the king answered and said: Give her the living child, and do not slay him; she is his mother” (I Kings 3:27). How did Solomon know that she was the mother? Perhaps she was devious and was not the mother of the surviving child at all. Rather, a Divine Voice emerged and said: She is his mother.

יצאת בת קול ואמרה: ״היא אמו״.

אמר רבא: ממאי? דלמא יהודה, כיון דחשיב ירחי ויומי ואיתרמי – דחזינן מחזקינן, דלא חזינן לא מחזקינן.

Rava said: From where do you draw these conclusions? None of these proofs is absolute. Perhaps in the case of Judah, once he calculated the passage of the months and the days from when he engaged in intercourse with Tamar and it happened to correspond with the duration of her pregnancy, he realized that her assertion is correct. There is no room to suspect that another man was the father, as the principle is: Based on that which we see, we establish presumptive status; based on that which we do not see, we do not establish presumptive status.

שמואל נמי, כולהו ישראל קרי להו בלשון יחידי, דכתיב ״ישראל נושע בה׳״.

With regard to Samuel too, no proof may be cited from the use of the singular, as on occasion the entire Jewish people is referred to in the singular, as it is written, e.g.: “The Jewish people is saved by the Lord” (Isaiah 45:17).

שלמה נמי – מדהא קא (מרחמתא) [מרחמא] והא לא קא (מרחמתא) [מרחמא]! אלא גמרא.

With regard to Solomon too, perhaps he reasoned that due to the fact that this woman is merciful and seeks to spare the baby and this woman is not merciful, it is evident that the former is its mother. Rather, Rava concludes: There is no proof from the verses that a Divine Spirit appeared in those circumstances; rather, there is a tradition that this is the case.

דרש רבי שמלאי: שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה, שלש מאות וששים וחמש לאוין כמנין ימות החמה, ומאתים וארבעים ושמונה עשה כנגד איבריו של אדם.

§ Rabbi Simlai taught: There were 613 mitzvot stated to Moses in the Torah, consisting of 365 prohibitions corresponding to the number of days in the solar year, and 248 positive mitzvot corresponding to the number of a person’s limbs. Rav Hamnuna said: What is the verse that alludes to this? It is written: “Moses commanded to us the Torah, an inheritance of the congregation of Jacob” (Deuteronomy 33:4). The word Torah, in terms of its numerical value [gimatriyya],

אמר רב המנונא: מאי קרא – ״תורה צוה לנו משה מורשה״, ״תורה״ בגימטריא