הוריות דף ז

צבור מוצא מכלל יחיד, ומשיח מוצא מכלל יחיד. מה צבור אין חייבין אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה, אף משיח לא יהא חייב אלא על

העלם דבר עם שגגת מעשה.

או כלך לדרך זו: נשיא מוצא מכלל יחיד, ומשיח מוצא מכלל יחיד. מה נשיא מביא בשגגת מעשה בלא העלם דבר, אף משיח מביא בשגגת מעשה בלא העלם דבר!

נראה למי דומה? צבור – בפר ואין מביאין אשם תלוי, ומשיח – בפר ואין מביא אשם תלוי. מה צבור אינו חייב אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה,

אף משיח לא יהא חייב אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה.

או כלך לדרך זו: נשיא מביא שעירה בעבודה זרה ומביא אשם ודאי, ומשיח מביא שעירה בעבודה זרה ומביא אשם ודאי. מה נשיא מביא בשגגת מעשה,

אף משיח מביא בשגגת מעשה.

תלמוד לומר: ״לאשמת העם״, הרי הוא משיח כצבור. מה צבור אינו מביא אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה, אף משיח אינו מביא אלא על העלם

דבר עם שגגת מעשה.

אימא: מה צבור הורה ועשו אחריו בהוראתו – חייבין, אף משיח כשהורה ועשו אחריו בהוראתו – יהא חייב! תלמוד לומר: ״והקריב על חטאתו אשר חטא״,

על מה שחטא הוא מביא, ואין מביא על מה שחטאו אחרים.

אמר מר: משיח בפר ואין מביא אשם תלוי. מנא ליה דאין מביא אשם תלוי?

דכתיב: ״וכפר עליו הכהן על שגגתו אשר שגג״, מי שחטאתו ושגגתו שוה, יצא משיח שאין שגגתו וחטאתו שוה, דכתיב: ״לאשמת העם״, הרי הוא משיח כצבור.

״לאשמת העם״, עד כאן לא קאמר ליה. אלא אשם כדי נסבה.

מתני׳ הורה בפני עצמו ועשה בפני עצמו – מתכפר לו בפני עצמו. הורה עם הצבור ועשה עם הצבור – מתכפר לו עם הצבור,

שאין בית דין חייבין עד שיורו לבטל מקצת ולקיים מקצת, וכן המשיח, ולא בעבודה זרה עד שיורו לבטל מקצת ולקיים מקצת.

גמ׳ מנהני מילי? דתנו רבנן: הורה עם הצבור ועשה עם הצבור, יכול יביא פר לעצמו?

ודין הוא: נשיא מוצא מכלל יחיד ומשיח מוצא מכלל יחיד, מה נשיא, חטא בפני עצמו – מביא בפני עצמו,

חטא עם הצבור – מתכפר לו עם הצבור. אף משיח, חטא בפני עצמו – מביא בפני עצמו, חטא עם הצבור – מתכפר לו עם הצבור!

לא, אם אמרת בנשיא – שכן מתכפר לו עם הצבור ביום הכפורים. תאמר במשיח – שאין מתכפר לו עם הצבור ביום הכפורים!

הואיל ואין מתכפר לו עם הצבור ביום הכפורים, יכול יביא פר לעצמו? תלמוד לומר: ״על חטאתו אשר חטא״, הא כיצד? חטא בפני עצמו – מביא בפני עצמו,

חטא עם הצבור – מתכפר לו עם הצבור.

היכי דמי? אילימא דהוא מופלא והם אינן מופלאין, פשיטא דמתכפר לו בפני עצמו, הוראה דלהון ולא כלום. ובעי אתויי כשבה או שעירה כל חד וחד!

ואי דאינון מופלאין והוא לאו מופלא, אמאי מתכפר לו בפני עצמו? הא הוראה דידיה ולא כלום היא.

אמר רב פפא: כגון שהיו מופלין שניהן.

Rav Pappa says: The reference is to a case where both the anointed priest and the court, i.e., the judges, were distinguished Torah scholars with the authority to issue rulings.

סבר אביי למימר: חטא בפני עצמו ועשה בפני עצמו היכי דמי? דיתבי בשני מקומות וקא מורו בתרי איסורי, אמר ליה רבא: אטו שני מקומות גורמין?

§ Abaye thought to say that with regard to the cases in the mishna: If the anointed priest sinned by himself and performed a transgression by himself, what are the circumstances? It is a case where the priest and the court were convened in two different places and issuing rulings with regard to two different prohibitions. Rava said to Abaye: Is that to say that the fact that there are two places determines that he sinned by himself? Rather, it is even in a case where the High Priest and the court are convened in one place. But since they are issuing rulings with regard to two different prohibitions, it is a case where the anointed priest sinned by himself.

אלא אפילו יתבי בחד מקום, וכיון דקא מורו בתרי איסורי – חטא בפני עצמו הוא.

פשיטא: הוא בחלב והן בעבודה זרה – חטא בפני עצמו הוא, דהא חלוקין בטעמייהו, וחלוקין בקרבנות. דהוא בפר, והן בפר ושעיר – דהא קא מייתו הני שעיר,

The Gemara continues: It is obvious that in a case where the anointed priest issued a ruling with regard to forbidden fat and the judges issued a ruling with regard to idol worship, it is a case where the anointed priest sinned by himself. As in this case the rulings are distinct in terms of their reasons, as each ruling is based on a different Torah source, and they are also distinct in terms of their offerings, since the priest achieves atonement with a bull as a sin-offering, and the judges achieve atonement with a bull and a goat as a sin-offering for unwitting idol worship, as these judges bring a goat and the priest does not bring a goat. And all the more so in a case where the anointed priest issued a ruling with regard to idol worship and the judges issued a ruling with regard to forbidden fat, it is a case where the anointed priest sinned by himself, as these rulings are totally distinct in terms of their offerings, since the priest brings a female goat as a sin-offering and the judges bring a bull.

והוא לא מייתי. וכל שכן הוא בעבודה זרה והן בחלב, דחלוקין בקרבנותיהן [לגמרי] – דהוא שעירה, ואינהו פר,

אלא הוא בחלב המכסה את הקרב, והן בחלב שעל הדקין, מהו? מי אמרינן: אף על גב דקרבנן שוה, כיון דמתרי קראי קאתו, הא פליגין בטעמייהו,

But in a case where the anointed priest issued a ruling with regard to forbidden fat that covers the innards, for example, and the judges issued a ruling with regard to forbidden fat that is on the small intestines, what is the halakha? Do we say: Although their offerings are equal, nevertheless, since it is from two different verses that the prohibitions come, the rulings are distinct in terms of their reasons? Or perhaps, the category of forbidden fat is one designation, and all types of forbidden fat are considered one transgression.

או דלמא שם חלב אחד הוא?

אם תמצא לומר שם חלב אחד הוא, הוא בחלב והן בדם, מהו? מי אמרינן: בטעמייהו הא פליגין, או דלמא כיון דשוין בקרבן בתר קרבן אזלינן? תיקו.

The Gemara continues: If you say that the category of forbidden fat is one designation, then in a case where the priest issues a ruling with regard to forbidden fat and the judges issue a ruling with regard to blood, what is the halakha? Do we say they are distinct in terms of their reasons, as each prohibition has a different Torah source? Or perhaps, since forbidden fat and blood are equal in terms of the atonement offering that one is liable to bring for unwitting consumption, we follow the offering, so that the rulings of the priest and the judges are considered one ruling? The Gemara concludes: The dilemma shall stand unresolved.

שאין בית דין חייבין עד שיורו לבטל מקצת ולקיים מקצת וכו׳. מנלן דעד שיורו לבטל מקצת ולקיים מקצת? כדאמרינן באידך פירקין:

§ The Gemara analyzes the halakhot stated in the mishna: As the court is not liable unless the judges issue a ruling to nullify part of a mitzva and to sustain part of that mitzva. The Gemara asks: From where do we derive that there is no liability unless the judges issue a ruling to nullify part of a mitzva and to sustain part of it? The Gemara answers: It is as we say in the other chapter of this tractate (3b): From the verse: “And the matter is hidden” (Leviticus 4:13), it is derived that there is liability if only a matter, a single detail, is hidden, but not if the entire essence of a mitzva is hidden.

״ונעלם דבר״ – ״דבר״ – ולא כל הגוף.

וכן המשיח. מנלן? דכתיב: ״לאשמת העם״, הרי משיח כצבור.

The mishna teaches: And likewise with regard to the ruling of the anointed priest. The Gemara asks: From where do we derive this halakha? It is derived from a verse, as it is written: “If the anointed priest shall sin so as to bring guilt upon the people” (Leviticus 4:3), indicating that the status of an anointed priest is like that of the general public.

ולא בעבודה זרה כו׳. מנלן? דתנו רבנן: לפי שיצאה עבודה זרה לדון בעצמה, יכול יהו חייבין על עקירת מצוה כולה?

The mishna continues: And the court and the priest are not liable for a ruling with regard to idol worship unless they issue a ruling to nullify part of that mitzva and to sustain part of it. The Gemara asks: From where do we derive this? It is derived as the Sages taught in a baraita: Due to the fact that idol worship left the category of unwitting transgressions, to be discussed by itself (see Numbers, chapter 15), one might have thought that the court and the anointed priest would be liable even for nullifying the mitzva in its entirety.

נאמר כאן ״מעיני״, ונאמר להלן ״מעיני״. מה להלן בבית דין, אף כאן נמי בבית דין. ומה להלן ״דבר״ ולא כל הגוף, אף כאן נמי ״דבר״ ולא כל הגוף.

Therefore, the term “from the eyes of” is stated here, with regard to idol worship (Numbers 15:24), and the term “from the eyes of” is stated there, with regard to an unwitting communal sin-offering for all other mitzvot (Leviticus 4:13). Just as there the reference is to nullifying the mitzva in court, so too here, the reference is to nullifying the mitzva in court. And just as there, with regard to an unwitting communal sin-offering, the reference is to nullifying a matter, but not the entire essence, so too here, the reference is to nullifying a matter, but not the entire essence.

מתני׳ אין חייבין אלא על העלם דבר עם שגגת המעשה, וכן המשיח, ולא בעבודה זרה – אין חייבין אלא על העלם דבר עם שגגת המעשה.

MISHNA: The court is liable only for absence of awareness of the matter, leading to an erroneous ruling, together with unwitting performance of the action by the general public on the basis of that ruling. And likewise, the anointed priest is liable only for an erroneous ruling and his unwitting performance of an action on the basis of that ruling. And the court and the priest are liable for a ruling with regard to idol worship only for absence of awareness of the matter, leading to an erroneous ruling, together with unwitting performance of the action on the basis of that ruling.

גמ׳ מנלן? דתנו רבנן: ״ישגו״ – יכול יהו חייבין על שגגת מעשה? תלמוד לומר: ״ישגו ונעלם דבר״, אין חייבין אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה.

GEMARA: With regard to the halakha that the court is liable only for absence of awareness of the matter together with unwitting performance of an action, the Gemara asks: From where do we derive this halakha? It is derived from a verse, as the Sages taught in a baraita that it is stated: “And if the entire congregation of Israel shall act unwittingly” (Leviticus 4:13). One might have thought that they will be liable to bring a bull for every case of unwitting performance of an action. Therefore, the verse states: “Shall act unwittingly, and the matter was hidden” (Leviticus 4:13), from which it is derived that the court is liable only for absence of awareness of the matter, leading to an erroneous ruling, together with unwitting performance of an action on the basis of that ruling.

וכן המשיח. מנלן? דכתיב: ״לאשמת העם״, הרי משיח כצבור.

The mishna continues: And likewise the anointed priest. The Gemara asks: From where do we derive this? It is derived from a verse, as it is written with regard to the anointed priest: “If the anointed priest shall sin so as to bring guilt upon the people” (Leviticus 4:3), indicating that the status of an anointed priest is like that of the general public.

ולא בעבודה זרה אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה. מנלן?

The mishna continues: And the court and the priest are liable for a ruling with regard to idol worship only for absence of awareness of the matter, leading to an erroneous ruling, together with unwitting performance of an action on the basis of that ruling. The Gemara asks: From where do we derive this?

דתנו רבנן: לפי שיצאה עבודה זרה לדון בעצמה, יכול יהו חייבין על שגגת המעשה? נאמר כאן ״מעיני״ ונאמר להלן ״מעיני״, מה להלן אין חייבין אלא על העלם

The Gemara answers: It is derived as the Sages taught: Due to the fact that idol worship left the category of unwitting transgressions to be discussed by itself (see Numbers, chapter 15), one might have thought that the court and the priest would be liable for a mere unwitting performance of the action. Therefore, the term “from the eyes of” is stated here, with regard to idol worship (Numbers 15:24), and “from the eyes of” is stated there, with regard to an unwitting communal sin-offering for all other mitzvot (Leviticus 4:13). Just as there they are liable only for absence of awareness of the matter, leading to an erroneous ruling, together with unwitting performance of an action on the basis of that ruling, so too here, they are liable only for absence of awareness of the matter, leading to an erroneous ruling, together with unwitting performance of an action on the basis of that ruling.

דבר עם שגגת מעשה, אף כאן אין חייבין אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה.

ואילו משיח בעבודה זרה לא קתני, מתניתין מני? רבי היא.

The Gemara notes: Whereas, the halakha that the status of an anointed priest who issues a ruling with regard to idol worship is like that of the court is not taught in the mishna. Whose opinion is expressed in the mishna? It is the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi.

דתניא: משיח בעבודה זרה – רבי אומר: בשגגת מעשה. וחכמים אומרים: בהעלם דבר. ושוין שבשעירה, ושוין שאין מביא אשם תלוי.

The Gemara explains: This is as it is taught in a baraita: If an anointed priest unwittingly engages in idol worship, Rabbi Yehuda HaNasi says: He brings an offering for unwitting performance of an action, like any other Jew. And the Rabbis say: He brings an offering for absence of awareness of the matter, leading to an erroneous ruling. And they agree that the atonement of an anointed priest is with a female goat as a sin-offering, and they agree that he does not bring a provisional guilt-offering. Since the mishna omitted the halakha of an anointed priest who engages in idol worship, apparently it is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, who says that the status of the anointed priest in this regard is like that of any other Jew.

ותסברא: בזדונו כרת ובשגגתו חטאת מי קתני?

The Gemara rejects this: And how can you understand the mishna in that manner? In the mishna (8a) that teaches that the court is not liable to bring an offering for absence of awareness of the matter unless they issue a ruling with regard to a matter for whose intentional violation one is liable to receive excision from the World-to-Come [karet] and for whose unwitting violation one is liable to bring a sin-offering, does it teach the halakha concerning an anointed priest in the latter clause of that mishna?

אלא תני הא הוא הדין להא. הכא נמי תנא הא והוא הדין להא.

The Gemara explains: Rather, the tanna on 8a teaches this halakha, that in the first clause the anointed priest has the same halakha as the court, and the same is true with regard to that halakha, i.e., that in the latter clause the anointed priest has the same halakha as the court. Here too, the tanna taught this halakha, that in the first clause the anointed priest has the same halakha as the court, and the same is true with regard to that halakha, i.e., that in the latter clause the anointed priest has the same halakha as the court. Therefore, there is no proof that the mishna is not in accordance with the opinion of the Rabbis.

מאי טעמא דרבי? אמר קרא: ״וכפר הכהן על הנפש השגגת בחטאה בשגגה״. ״הנפש״ – זה משיח, ״השגגת״ – זה נשיא, ״בחטאה בשגגה״ – רבי סבר:

The Gemara asks: What is the reason for the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi? It is as the verse states with regard to idol worship: “And the priest shall atone for the soul that acted unwittingly, when he sins unwittingly” (Numbers 15:28). With regard to the term “the soul,” that is referring to an anointed priest; with regard to the term “that acted unwittingly,” that is referring to a king; and due to the phrase “when he sins unwittingly,” Rabbi Yehuda HaNasi holds this sin shall be one performed unwittingly, not the result of absence of awareness of the matter, leading to an erroneous ruling.

חטא זה בשגגה יהא.

ורבנן סברי: מי שחטאתו בשגגה, יצא משיח שאין חטאתו בשגגה אלא בהעלם דבר.

And the Rabbis hold: This phrase serves to teach that the halakha that this offering is brought for an unwitting sin applies to one whose sin-offering for all other transgressions is for an unwitting act. This serves to exclude an anointed priest, whose liability to bring a sin-offering for an unwitting act is only for absence of awareness of the matter, leading to an erroneous ruling, together with unwitting performance of an action on the basis of that ruling.

ושוין שבשעירה כיחיד. מנלן? דאמר קרא: ״ואם נפש אחת״ – אחד יחיד ואחד נשיא ואחד משיח – כולם בכלל ״נפש אחת״ הן.

The baraita teaches: And they agree that the atonement of an anointed priest is with a female goat as a sin-offering, as in the case of an ordinary individual. The Gemara asks: From where do we derive this halakha? The Gemara answers: It is derived from a verse, as the verse states: “And if one soul sins unwittingly, then he shall offer a female goat of the first year as a sin-offering” (Numbers 15:27). An ordinary individual, a king, and an anointed priest are all liable to bring an offering, as they are all included in the category of “one soul.”