בבא מציעא דף פט

מכדי כל מילי איתנהו בחסימה, דילפינן ״שור״ ״שור״ משבת. אם כן, לכתוב רחמנא: ״לא תדוש בחסימה״, שור דכתב רחמנא למה לי?

לאקושי חוסם לנחסם ונחסם לחוסם. מה חוסם אוכל במחובר – אף נחסם אוכל במחובר. ומה נחסם אוכל בתלוש – אף חוסם אוכל בתלוש.

תנו רבנן: ״דיש״, מה דיש מיוחד – דבר שגידולי קרקע, ובשעת גמר מלאכה, ופועל אוכל בו – אף כל שגידולי קרקע פועל אוכל בו. יצא החולב והמחבץ והמגבן,

שאין גידולי קרקע ואין פועל אוכל בו.

למה לי? מ״כי תבא בכרם רעך״ נפקא. איצטריך: סלקא דעתך אמינא, הואיל וכתיב ״קמה״, לרבות כל בעלי קמה, לרבות נמי מידי דלאו גדולי קרקע נינהו, קא משמע לן.

תניא אידך: ״דיש״ – מה דיש מיוחד, דבר שבשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו – אף כל שהוא בשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו. יצא המנכש בשומים ובבצלים,

הואיל ואין גמר מלאכה – אין פועל אוכל בהם.

למה לי? מ״ואל כליך לא תתן״ נפקא! לא צריכא, אף על גב דקא משליף קטיני מביני אלימי.

תניא אידך: ״דיש״, מה דיש מיוחד, דבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר פועל אוכל בו – אף כל שלא נגמרה מלאכתו למעשר פועל אוכל בו. יצא הבודל בתמרים ובגרוגרות,

הואיל ונגמרה מלאכתו למעשר – אין פועל אוכל בו.

והתניא: הבודל בתמרים ובגרוגרות פועל אוכל בו! אמר רב פפא: כי תניא ההיא – בתוחלני.

תניא אידך: ״דיש״, מה דיש מיוחד, דבר שלא נגמרה מלאכתו לחלה ופועל אוכל בו – אף כל דבר שלא נגמרה מלאכתו לחלה פועל אוכל בו.

יצא הלש והמקטף והאופה שנגמרה מלאכתו לחלה, דאין פועל אוכל בו. והלא נגמרה מלאכתו למעשר!

לא קשיא: בחוצה לארץ עסקינן, דליכא מעשר. אי הכי, חלה נמי ליכא! אלא לעולם בארץ, ולא קשיא: בשבע שכיבשו ובשבע שחילקו, דאמר מר:

שבע שכיבשו ושבע שחילקו נתחייבו בחלה ולא נתחייבו במעשר.

מידי מעשר קא גרים? גמר מלאכה קא גרים!

אלא אמר רבינא: כרוך ותני. ״דיש״, מה דיש מיוחד – דבר שלא נגמר מלאכתו למעשר ולחלה ופועל אוכל בו, אף כל שלא נגמר מלאכתו למעשר ולחלה

פועל אוכל בו.

איבעיא להו: פועל, מהו שיהבהב באור ויאכל, מי הוי כענבים ודבר אחר או לא? תא שמע: רשאי בעל הבית להשקות פועלים יין כדי שלא יאכלו ענבים הרבה,

רשאין פועלין לטבל פיתם בציר כדי שיאכלו ענבים הרבה!

לאכשורי גברא לא קמיבעיא לן, כי קמיבעיא לן לאכשורי פירא, מאי? תא שמע: פועלין אוכלין ענבים בראשי אומניות שלהם, ובלבד שלא יהבהבו באור!

The Gemara refutes this proof: We did not raise the difficulty with regard to the fitness of the man himself to eat, as it is obvious that one may act in advance so that he will be able to eat a great deal. When this dilemma was raised to us, it was with regard to the fitness of the produce for eating. May they be prepared by singeing? What, then, is the halakha? The Gemara offers another suggestion: Come and hear a proof from a baraita: Laborers may eat grapes at the end of their rows of vines, provided that they do not singe the grapes in fire.

התם משום ביטול מלאכה, כי קא מיבעיא לן, היכא דאיכא אשתו ובניו, מאי?

The Gemara rejects this claim: This affords no proof, as the prohibition there is not because of his use of the fire but due to his neglect of his labor, as he has no right to busy himself with other matters during his work time. When the dilemma is raised to us, it is with regard to a case where he does not have to stop his work, e.g., when he has his wife and children with him, who can singe the fruit for him without him having to pause in his labor. What is the halakha in a case of this kind?

תא שמע: לא יהבהב באור ויאכל, ולא יכמור באדמה ויאכל, ולא יפריך על גבי הסלע ויאכל, אבל מפריך על יד על יד ואוכל. התם משום ביטול מלאכה.

The Gemara again suggests: Come and hear a proof from a baraita: A laborer may not singe produce in fire and eat, and he may not heat produce in the ground and eat, and he may not break produce on rocks and eat, but he may break it little by little and eat. Once again, the Gemara refutes the proof: There too, the reason is due to his neglect of his labor. The Gemara comments: So too, it is reasonable that this is the case. As, if it enters your mind that it is prohibited due to his sweetening of the produce, what sweetening of the produce is there in his use of a rock? The Gemara responds: This is not a conclusive argument, as it is impossible that the produce would not be sweetened a little.

הכי נמי מסתברא, דאי סלקא דעתך משום מתוקי פירא – סלע מאי מתוקי פירא איכא? אי אפשר דלא ממתיק פורתא.

תא שמע: פועלין שהיו עודרים בתאנים וגודרים בתמרים ובוצרים בענבים ומוסקין בזיתים – הרי אלו אוכלים, ופטורים, שהתורה זיכתה להם. בפיתם לא יאכלו,

The Gemara further suggests: Come and hear a proof from a baraita: With regard to laborers who were plucking figs, or plucking dates, or harvesting grapes, or harvesting olives, they may eat and they are exempt from separating tithes, as the Torah entitled them to eat. Nevertheless, they may not eat these fruits together with their bread unless they received permission from the homeowner. Similarly, one may not dip [lo yispot] these fruits in salt and eat. This indicates that it is prohibited to sweeten the fruit.

אלא אם כן נטלו רשות מבעל הבית. ולא יספות במלח ויאכל!

מלח ודאי כענבים ודבר אחר דמי.

The Gemara rejects this proof as well: Salt is certainly considered like grapes and something else, as one is adding an ingredient, which is undoubtedly prohibited. By contrast, one who singes produce in fire has not added anything, and therefore it is possible that this practice is permitted. Consequently, the Gemara’s question is left unresolved.

ולא יספות במלח ויאכל. ורמינהו: השוכר את הפועל לעדר ולקשקש תחת הזיתים – הרי זה לא יאכל, שכרו לבצור שכרו למסוק שכרו ללקט – הרי זה אוכל ופטור,

§ The baraita mentioned earlier taught: And he may not dip these fruits in salt and eat. And the Gemara raises a contradiction to this from a baraita: In the case of one who hires a laborer to till and dig a circle under olives, this one may not eat from the olives. But if he hired him to harvest grapes, or hired him to harvest olives, or hired him to gather any other fruit, this one may eat and he is exempt from separating tithes, as the Torah entitled these laborers to eat. In a case where he stipulated with the owner beforehand that he may eat even when he is not entitled to do so by Torah law, if he eats the fruit one by one, he may eat without separating tithes, but if he consumes two by two he may not eat without separating tithes. And he may dip these fruits in salt and eat.

שהתורה זיכתה להן. קצץ אחת ואחת – יאכל, שתים שתים – לא יאכל, וסופת במלח ויאכל.

אהייא? אילימא אסיפא – כיון דקצץ, כל היכי דבעי ליכול, אלא לאו ארישא!

The Gemara analyzes this last statement: To which section of the baraita is this referring? If we say that it is referring to the latter clause, in which the laborer had an agreement with the owner, it is superfluous: Since the laborer stipulated that he may eat in any manner he wishes, he may certainly eat with salt. Rather, is it not referring to the first clause of the baraita, concerning a laborer who eats by Torah law? This would prove that a laborer may dip fruit in salt without separating tithes.

אמר אביי: לא קשיא. כאן – בארץ, כאן – בחוצה לארץ. בארץ קבעא ספיתא, בחוצה לארץ לא קבעא ספיתא. אמר רבא: מי איכא מידי דבארץ קבעא ספיתא מדאורייתא,

Abaye said: This is not difficult, as here it is prohibited because he is in Eretz Yisrael, whereas there he is outside of Eretz Yisrael. The reason for the difference is as follows: In Eretz Yisrael, dipping fruit in salt establishes his consumption as a fixed meal, which renders the fruit subject to tithes. Outside of Eretz Yisrael, by contrast, dipping fruit in salt does not establish his consumption as a meal, as the mitzva of tithes does not apply outside of Eretz Yisrael by Torah law. Rava said: Is there any produce with regard to which the halakha is that in Eretz Yisrael dipping establishes it as a meal by Torah law, and yet outside Eretz Yisrael dipping does not establish it as a meal and it is even permitted ab initio? It cannot be that there is such a great difference between these places, as the enactments of the Sages are modeled on Torah law.

ובחוצה לארץ לא קבעא ספיתא, ומותר לכתחילה?!

אלא אמר רבא: בין בארץ בין בחוצה לארץ, חדא לא – קבעא ספיתא, תרתי – קבעא ספיתא. קצץ: בין ספת ובין לא ספת, אחת אחת – אוכל,

Rather, Rava rejected Abaye’s answer and stated a different resolution: Whether in Eretz Yisrael or outside of Eretz Yisrael, if he ate one fruit, its dipping in salt does not establish it as anything more than a casual meal, but if he ate two, dipping in salt does establish it as a meal. Therefore, in a case where he stipulated that he may eat, whether he dipped in salt or did not dip in salt, he may eat one by one, but he may not eat two by two. If he did not stipulate and did not dip in salt, he may eat two by two. If he dips in salt he may eat one by one, but he may not eat two by two, even though he received permission to eat two at a time from the homeowner. The reason is that they have already been rendered untithed produce with regard to tithes, because the dipping established them as ready for tithing. Consequently, the laborer may not partake of them until he has separated tithes.

שתים שתים – לא יאכל. לא קצץ ולא ספת – אוכל שתים שתים, ספת: אחת אחת – אוכל, שתים שתים – לא יאכל,

ואף על גב דנטל רשות מבעל הבית, דאיטביל להו למעשר וקבעא ספיתא.

ותרתי דקבעא ספיתא מנא לן? אמר רב מתנא, דאמר קרא: ״כי קבצם כעמיר גרנה״.

The Gemara asks: And from where do we derive this halakha that with regard to eating fruit two at a time, dipping in salt establishes that they are subject to tithes? Rav Mattana said that it is as the verse states: “For He has gathered them as the sheaves to the threshing-floor” (Micah 4:12). This verse shows that one who gathers items together, an act that involves at least two items, is considered to have brought them into his granary. Consequently, if he also dips them in salt he has established his consumption as a fixed meal, which means that he must separate tithes.

תנו רבנן: פרות המרכסות בתבואה,

The Sages taught: In the case of cows that tread on produce for which the work has been completed but which is threshed again in this manner as part of its preparation into food,